ארכיון קטגוריה: על קוד ועוד

הילד שגילה את הסוד של העצים


סיפור מדהים על ילד בן 13 שגילה דרכים חדשות ליצירת אנרגיה סולארית מסתובב בימים אלה בעולם. הילד המופלא הזה התבונן בצמרות העצים, כשעלתה בו הבנה שישנה תבנית מסודרת לדרך שבה יוצאים הענפים מתוך הגזע, וענפי המשנה. לאחר כמה בדיקות הוא הגיע למסקנה שהטבע בחר בסדרה המתמטית ע"ש פיבונצ'י עבור העצים (איזה ילד בן 13 מתעסק בפיבונצ'י זו כבר שאלה בפני עצמה). שאל את עצמו הילד המופלא למה בעצם בחר הטבע בפיבונצ'י, והעלה השערה (איזה ילד בן 13 מעלה השערות זו גם שאלה כמובן) שהמבנה הזה הוא האופטימלי לקליטת קרני השמש בכל שעות היממה, בלי קשר למיקום השמש, או לעונות השנה. עשה ניסוי הילד (איזה ילד עושה ניסוי בגיל כזה!) וחיבר לעץ מלאכותי שבנה לפי פיבונצ'י קולטני אור ואלקטרודות ומדד במשך 7 חודשים את ההבדל בין השיטה המסורתית לקליטת קרני השמש לעומת שיטת העץ. התוצאות הדהימו את העולם כולו. יותר מ-20% הבדל נמדד בזרם החשמלי שיצא מהעץ לעומת הפנלים השוכבים הרגילים. ילד בן שלוש עשרה!

עזבו את זה שהוא סידר את עצמו יופי טופי (וגם ההורים שלו בטח די מרוצים), הרי שזה הולך לעזור מאוד לעתיד הירוק של כולנו. מעבר לזה, זה מחזק בתוכי את האמונה שמדובר בדור שמחובר אל הבריאה, הטבע, יותר מאי פעם. הוא מחפש ומוצא בה את הפתרונות להמשך קיומנו. יש שקוראים להם "ילדי הקריסטל".

מודעות פרסומת

הגיג מרתק על התולעת האיראנית Stuxnet


התולעת שהתגלתה לאחרונה במחשבים האיראנים ובעולם כולו, מעוררת מצד אחד התלהבות, מצד שני יראה. השם שלה, שמופיע ברוב הקבצים שלה הוא stuxnet. ידוע שהאקרים משתמשים בשמות עם משמעות עבורם, לוירוסים שהם מפיצים. ידוע שהשמות נקשרים בתוכניות טלויזיה, להקות, זמרים שההאקרים מעריצים… ושיש לעיתים קשר סימבולי בין השם למושא ההערצה.

אז קבלו הגיג – מה דעתכם על זה: אם תקלידו stux במקלדת עברית, תקבלו: דאוס.

ומעבר לכך שפרוש המילה הוא 'אלוהים', אתם בטח מכירים את סדרת הנוער הישראלית, המוצלחת כל כך – 'דאוס'.
הסדרה הזו מדברת על מה? נכון – על עולם ההאקרים, ועל תוכנה בשם דאוס שמסוגלת להשתלט על העולם כולו…

מעניין, מה? 

בקרו גם בבלוג האייפון של שי

חוק הספאם המטומטם


חוק הספאם, שיכנס בעוד מספר ימים לתוקף, הוא לא רק מוזר, תמוה, פרוץ, חסר הגיון, אלא גם מטומטם.

 

איזה חוק?

החוק אומר את זה פשוטו. כל מי שמעוניין לשלוח דבר פרסומת ללקוחותיו, חייב להחזיק ברשותו הסכמה מראש, ובכתב של הלקוח לקבלת דבר הפרסום. לא מספיקה שיטת ה-Opt-Out, המקובלת בארה"ב, וברוב העולם, שנותנת למפרסם את היכולת להסיר לקוח כשהוא מבקש. האופט-אאוט איז אאוט, עכשיו אימרו Opt-In. יעני, שלח לי מכתב מסודר, עם שימך, מי אתה ומה אתה, וכמה אתה מעוניין, משתוקק, לקבל ממני פרסומת.

מטומטם

כי:

א. איזו חנות פרחים תתחיל לנהל רישום מסודר של כל הסכמות לקוחותיה לקבל מייל? צריך משרד דדיקייטד בשביל להחזיק את כל ההסכמות האלה, צריך מעקב מסודר, כולל משפטי, שאכן אותו לקוח הוא אכן מי שהוא טוען שהוא, צריך לאמת את פרטיו, לרענן מדי כמה זמן, סיפור סיפור.

ב. מצד שני, איזה לקוח יתפנה לעזוב את ה'אח הגדול', רק בשביל לכתוב לכם כמה הוא רוצה/משתוקק לקבל מכם פרסומת? יקח דף, ימצא עט, יתיישב אל מול שולחן ויכתוב בניחותא: 'כתב הסכמה לקבלת דבר פרסומת'. בכלל, איך זה נשמע: "נודה לך אם תשלח אלינו את הסכמתך לקבלת דבר פרסום מאיתנו". נו, בחייאת רבין.

ג. החוק החדש רומס לחלוטין את האפשרות המופלאה לעסקים קטנים ובינוניים לפרסם את עצמם, בתשלום מינימלי. פעם אמרנו 'אינטרנט', אמרנו 'זול'. אבל זה קרה הרבה לפני שהפוליטיקאים כבשו לנו את הרשת וחוקקו אותה לדעת. מה עכשיו? "טלי ערסלים" שבנתה את העסק שלה דרך רשימת התפוצה שלה, צריכה לוותר עליה. "יוסי שיעורי ריטמיקה" צריך לפרסם עצמו בטלויזיה. מעניין מי ירוויח מסגירת ערוץ הפרסום הזה. מעניין לאיזה לוביסט הוא הפריע, ולאיזה חברת פרסום הוא היה מקורב… ועוד לא התחלנו לדבר על המנגנונים החדשים שצריכים טלי ויוסי להקים, כדי לעמוד בדרישות החוק החדש – מנגנון Opt-In עם שמירת נתונים והסכמת הלקוחות (אפילו שהם כבר קיימים ומסכימים), מנגנון Opt-Out, יעוץ משפטי, וחודשים שלמים של איסוף כתובות מייל מחדש, כי הרי הכל כבר לא רלוונטי…

ד. בשיא החוצפה, בחרו הח"כים, שליחינו האהובים, להוציא מקרה אחד ויחיד אל מחוץ לחוק. בזמן שטלי ערסלים מאבדת את רשימת התפוצה שלה, ביבי נתניהו ואהוד ברק, מורשים לשלוח כל פרסום פוליטי שהוא, אם אפשר – להפציץ. בדואר, במייל, ב-SMS… כל הערוצים הזולים פתוחים עכשיו בחוק לתעמולת הבחירות הקרבה. איך דואגים לנו, הפוליטיקאים שלנו.

ה. מה עם רשימות תפוצה? שנים אנחנו מנהלים רשימות, איך זה שאין ולו מילה אחת על המקרה הנפוץ הזה. אני אישית מנהל רשימת תפוצה מזה מספר שנים, ואין לי מושג מכאן לאן. אין לי הסכמות מפורשות של כל נמעני, אין לי גם רישום מסודר של איזה מייל הגיע מאיפה. חלקם נרשמו באתריי השונים, חלקם בארועים, אבל מי שומר רישום מסודר? מעולם לא נדרשתי לכך. אז מה קורה מדצמבר? לגרור לתיקיית הזבל? בשום מקום, לא בתוך, ולא בין השורות, טרח המחוקק להבהיר נושא זה של רשימות קיימות, ומכתבי עדכון שבועיים.

ו. זה חוק של 'מלשנים'. אם במשך שנים שלחנו מיילים למכותבינו עם האפשרות להסיר עצמם בשיטת ה-Opt-Out, הרי לתפיסתי, יש בכך הכרח שהרשימה הזו כשרה. זה שביקש לרדת מהרשימה, קיבל עשרות הזדמנויות לעשות זאת. לא הסרת את עצמך, למה שתבוא בטענות אחרי כל כך הרבה פעמים. אממא… ב-Opt-In עסקינן… ולכן, אם איזה אשר מכער מפתח תקווה צריך עכשיו כמה אלפיות לסגור את החודש, הרי שהוא יכול לאסוף את כל המכתבים ששלחנו אליו מתחילת דצמבר 2008 (עת כניסת החוק לתוקף), ועבור כל מכתב כזה, לקבל לא פחות מ-1000 ש"ח, ואפילו לא חלה עליו חובת ההוכחה. ככה גוזרים קופון רבותי! אני כבר רואה את התור העצום בכניסה לבתי המשפט לקופונים קטנים, סליחה, תביעות קטנות.

ז. את בעית הספאם הגדולה, החוק הזה ממש לא בא לפתור. אולי בגלל שהמחוקק לא באמת הבין מה זה ספאם. רוב הזבל שלנו מגיע מחו"ל בצורת ויאגרה, רולקס, ו'כנס, כנס, מישהו ירה באובאמה!'. חברות הספאם הישראליות הגדולות, כבר מזמן ירדו מהכותרות אחרי מרדפים צודקים ונוקשים אחריהם. התיבה שלנו מלאה בזבל נוכרי, שהחוק הזה לא נוגע בהם עם  מקל. הספאם המציק של עסקים מציקים, ירד, וזה מעולה. אבל מה קורה עם רשימות תפוצה קיימות? איך זה שאין התחשבות בעסקים שזה כל מקור פרנסתם?

חוק הספאם – דרקוני, חסר הגיון, פרוץ, לא ברור, נצלני, אגואיסטי, פוגע בחלשים. מטומטם.

צרוף יו-טיוב בבלוג וזכויות יוצרים


המהפך שעשתה יו-טיוב לוידאו ברשת, לא ניתן לערעור. כמו שגוגל הפכה את החיפוש למרכז ההוויה של האינטרנט, יו-טיוב הכניסה לאותו מועדון גם את הוידאו ההמוני. וכאן מתחילות השאלות החוקיות, הבירוקרטיות, הטורדניות, ובעיקר… המבאסות.

לתבוע את יו-טיוב זה עניין ישן. המוני תביעות תלויות באוויר נגד אתר העל, רבות כבר הוגשו, רבות כשלו ואחרות הצליחו. כדי לצאת מהסבך הזה, הודיעה יו-טיוב לאחרונה, כי כל סרטון שיועלה אל האתר, ותוגש נגדו תביעה על הפרת זכויות, יוסר מיידית.

השאלה של מי הוא האחראי על הפרת הזכויות מעניינת כשלעצמה. זוהי השאלה הנידונה ביותר לגבי אתרי שיתוף התכנים. שותפים לפשע הם המשתמש שטוען את החומר לאתר, כל מי שהיתה לו יד ביצירת החומר מבחינה טכנית, וכמובן יו-טיוב עצמה. אבל בזמן ששאלה זו זוכה לסיקורים נרחבים במדיה המחשבית, תשובה קטנה לשאלה קטנה אחרת, לוטה בערפל (כאן בא הצליל של 'אזור הדמדומים'):

מה קורה איתנו, הבלוגרים, ובעלי האתרים, שמצרפים קטעי וידאו מתוך יו-טיוב ודומיה לעמודים שלנו?

השבוע פתחתי עמוד חדש באתר הקהילות שאני מפעיל. זה עמוד וידאו, שמרכז קישורים לקטעי וידאו מיו-טיוב. אז לראשונה, עלתה בי השאלה על החוקיות של אקט כזה. אז גיגלגתי רבות בעניין, ולמרות שלא מצאתי תשובה חד משמעית לכך. הנה המסקנה שלי (רמז: תכינו תיק קטן עם גלח"צ, תחתונים וגטקעס. אומרים שבלילה קר בכלא).

בואו נבין רגע מה אנחנו עושים?

יו-טיוב מארחת את קובצי הוידאו על שרתיה המדושנים אי שם בחווה הרותחת מחום שלה. הקובץ יושב שם, מקבל טיפול ראוי ואוהד, וממתין שמישהו יתבע אותו בחזרה. בזמן הצגתו באתר יו-טיוב, מוצגת האפשרות לצרפו לאתר (embed this movie). האפשרות הזו מוצגת באופן חד וברור, ללא כל הסכמה על תקנון שהוא. אנחנו פשוט עושים קופי-פייסט והנה יש לנו קוד HTML לצרוף לבלוג/אתר/אימייל/מה שנרצה. מה שאנחנו עושים, זה את זה בדיוק.

מי אחראי על העבירה?

נצא מנקודת הנחה שהסרטון אינו חוקי. אחת הבעיות כאן נעוצה בשאלה, האם ארוח של סרטון מיו-טיוב אצלנו, נחשב 'העתקה'. ובכן, מבחינה טכנית התשובה היא לא. הסרטון עצמו יושב על שרתי גוגל, היא האחראית על הפצתו ברשת, והסרטון מגיע ישירות ממחשביה אל מחשב הצופה, גם הנגן הוא כלי פיתוחה של יו-טיוב, אנחנו לכאורה 'רק ארחנו קוד קצר באתרנו'. האם גנבנו מגנב ונפטרנו? האם בעלי הזכויות יכולים לפנות אלינו בתביעה על הפרת זכויות יוצרים? האם אני מבאס אתכם עכשיו?

את רונאלד לואיס, בלוגר כלשהו מאיפשהו, מישהו כבר ביאס. לואיס קיבל דרישה כזו, בצמוד לאזהרה לפני תביעה, מכיוון שצרף קטע וידאו לבלוג שלו. כמו כן, הוגשו כבר תביעות כנגד מספר אתרים שמאנדקסים קטעי וידאו מיו-טיוב, בשיטת הצרוף הזו.

כמו כן, בואו נצא מנקודת ההנחה, שאנחנו אכן מפרים זכויות יוצרים. איך ובסך כמה, אמורים התובעים העתידיים להכנס בנו? שהרי התביעה לפיצויים חייבת להעשות לפי גודל העברה, וזו תלויה במספר הצפיות של אותו קטע וידאו באתרנו. ואיך בדיוק ניתן לחשב את זה, בזמן שכל הסטטיסטיקות האלו יושבות ביו-טיוב? האם קיים הסיכון שבעתיד, תביעות פיצויים מיו-טיוב, יכילו גם סעיף שמכריח אותה להציג לתובעת באלו אתרים הוצג הוידאו? ונגיד שההזיה הפרנואידית הזו נכונה, אז מי משלם על ההפרה? יו-טיוב? אנחנו? שנינו? או חצי-חצי? שהרי הסרטון, כשהוא מוצג באתרנו, מוצג למעשה פעם אחת – הוא אינו מוצג גם ביו-טיוב וגם אצלנו, אלא ביו-טיוב, דרכנו.

ו… לנשום…

הסיכויים שצלצול הטלפון כרגע הוא משידורי 'קשת' שכועסים על צרוף המערכון של 'ארץ נהדרת' לבלוג שלנו, שואף לאפס. כשברור להם שהבלוגר הקטן כאן הוא עיסוק שולי, לעומת פנייה משפטית ליו-טיוב שתוריד את הסרטון, והרגנו שני תורכים פעמיים.

אבל, האם זה חוקי בכל זאת? נדמה לי שלא. אני אומר את זה כשאני נזכר בגורל המר של אתרי שיתוף הקבצים, כמו אתר lionetwork שהורד ע"י אליס, בתביעה מאיימת. בזמן ששם היה מדובר רק בקישור לאתרים חיצוניים, הרי שכאן מדובר בהצגת וידאו ממש על גבי העמוד שלנו…

שיט, שידורי קשת בטלפון… חייב לזוז.