ארכיון קטגוריה: במגרה

קטיף ערבי


תפוזים

אני מציץ החוצה מהחלון ורואה בחצר של השכנה הצמודה לביתי בחור צעיר, בתוך החצר שלה, מרוקן לה את עץ הלימונים היפה, הגאה, הריחני, זה שצהוב יותר משלי, ואז עובר לעץ התפוזים. יש לו שקיות מוכנות בצד, והוא עובד מיומן מאוד. ממול, ממתין רכב עם חבר בזמן עישון סיגריה, שבעצמו אוכל תפוז. ומתוך הרכב, מבצבצים צבעי צהוב וכתום, כנראה מהשלל הנאה שקטפו כבר מרחבי העיר. שיטה חכמה, אני חושב, במקום לגדל לך פרדס (ח'תכת כאב ראש בטח), סע לך בניחותא בין שכונות הבתים, קטוף משלל פירות ההדר, והנה הסתדרת. עסק לכל דבר.

אני נורא רוצה לצאת צדיק ואומר לו: "אהו! למה ככה? למה אתה גונב מהם? ביקשת רשות?"
והוא מביט בי במבט רצחני, אומר במבטא כבד: "סתום ת'פה ש'ך! שמעת? ת'ה שמעת?"

מ-אוד שמעתי. אמא. ואז אני מבין שאין לי מושג מה זה אומר הסיפור הזה. שאני עדיין לא באמת מבין איך לאכול אותו. האם אני אמור להגיב לצמד חמד הזה? האם חכם יהיה להקשיב לו ולסתום את הפה? האם נכון ומוסרי הוא להלחם עבור הלימונים של שכנתי, אגב כך לסכן את חיי על גנב שולי? והאם יש משמעות לכך שנתקלתי בתופעה הזו באמצע היום? האם… האם… האם אני אמור לתת לו להמשיך לחיות את חייו ככה, כמו שהוא, גנב קטן, איש עסקים קטן, סתם קטן. ולמה הוא לא גונב מהלימונים שלי? האם עד כדי כך פחות בשלים הם מאלה של שכנתי?!

מודעות פרסומת

כלל אצבע בבחירת דמות


אני רוצה שתסתכלו רגע על האנשים סביבכם, איפה שלא תהיו. הביטו אל תוך עיניהם, פניהם. האם הגבות שלהם רפויות או שדאגה עומדת בהן, כעס, נרגנות, אולי עצבות? אם זה המצב, אז דעו לכם – הם לא מאושרים. ואין, פשוט אין, אנשים עם גבות רפויות. וגם אתם… תרפו.

ואז היה אחד שהגבות שלו היו רפויות תמיד. הנשימה שלו, משוחררת וכנועה. הסבל לא דרך בביתו. עצב, כעס, שנאה, טינה – כל אלה היו אוייבים מרים שהביס בכוחו של חיוך אחד. אין בכך כדי להסיק לגביו שהיה לו נוח תמיד. היו גם כמה רגעים קשים. אבל הוא מעולם לא סבל. גם כשכאב לו, כששרף לו, כשצרב לו, גירד לו, עקץ לו, נחמץ לו, לחץ לו, היה מר לו – הוא לא סבל. ככה החיים, אמר, רק על זה שהחליטו לקרות לי, אני מאושר.

וזהו. כי הבעיה עם אנשים כאלה, היא שעבור האוחזים בעט, הם מהווים שעמום אחד גדול. שהרי מה יש לספר על אחד מאושר, שמח בחלקו, שמעז לא לסבול לעולם? אם אין פה קונפליקט, אז אין התפתחות, ובטח שלא התמודדות או פתרון שהם אבות הסיפור הקלאסי.

אין סיפור.

ודמות שרוצה שיכתבו עליה סיפור, מוטב אם תתחשב, לפחות באופן הבסיסי, ותדאג לאיזה סבל מינימלי. ככל שתסבול יותר – כן ייטב הסיפור.

סופרים, התרחקו מדמויות רפויות גבות! ראו הוזהרתם!

חטפתי דו"ח


החנתי את הרכב על המדרכה, באדום-לבן, כמו חוראני כנהוג במדינת תל-אביב, כשמוציאים כסף מכספומט. נכון, לא בסדר. נכון, לא כל כך נורא, כי בסך הכל היה מדובר במדרכה שכבר די "מקובל" לחנות עליה, ולצד הרכב שלי היו איזה חמישה-שישה רכבים נוספים. ואז ראיתי אותו. מכווץ גבותיו בתוך הקסדה, ישוב על הטוסטוס, כותב לי דו"ח נחוש.

"הא-הו! פקחוס!", אמרתי.
הוא לא ענה, וגם לא הביט בי.
"רק הוצאתי כסף מהכספומט, זה משהו דחוף, זה דוחה חוק, זה… בחיאת, וותר לי".
"קח", אמר והגיש לי דו"ח של 500 ש"ח.
"ווא! מה זה הסכום הזה??"
"פעם הבאה אל תחנה על המדרכה"
"רגע, רגע, אתה לא יכול לעשות לי את זה עכשיו. בחייך, זה ח'תכת סכום זה!" מהכספומט הוצאתי פחות!"
"יום טוב, אדוני"
"מה יום טוב? איך יהיה טוב? בחייך!"
"מצטער".
"רגע… רגע, רגע, רגע… אביב אנסקי?"
"אההה…"
"אנ'לא מאמין! אביב אנסקי! ש-נים!"
"אה, נכון. כן. אתה שי, מהיסודי"
"אביב! מה שלומך בנאדם! אנ'לא מאמין שזה אתה… מה איתך?"
"בסדר, בסדר. חי. עובד. יש לי משפחה. ילדים".
"ילדים? כמה?"
"שלושה כבר"
"וואוו! מדהים!", נדהמתי.
"ואתה?", שאל פתאום בהיסוס.
"אני שניים. אחד טרי ממש".
"מזל טוב".
"וואוו. כמעט לא השתניית, אביב!"
"כן, גם אתה האמת… גם אתה… האמת".
"בוא'נא, יפה עליך הפוזה של הפקח!"
"אה, כן, אתה יודע, עבודה, עובדים".
"מה זה, הארלי דיווידסון?"
"לא, זה טוסטוס".
"נכון, נכון. בוא'נא, זוכר איזה מצחיקים היינו פעם?"
"כן………"
"חחח!"
"כן… כן…"
"חחחחח!"
"כן…."
"א-ביב אנ-סקי! יא אללה!"
"כן, כן, נכון, נכון. טוב, אחי, אני חייב להמשיך, יש לי המון עבודה".
"בטח, בטח, טוב לראות אותך, בנאדם!"
"כן, תודה".
"אז רגע, מה אני עושה עם הדו"ח? קח, שתוכל לבטל".
"אה… בטח, בטח. תשמע… עם הדו"ח… אני… אתה… לבטל… דו"ח… אני לא יכול".
"מה לא יכול?"
"מצטער, אחי, כבר כתבתי".
"מה זה השטויות האלה? זה התירוץ של כל הפקחים!"
"ואני פקח. וכבר כתבתי".
"למדנו יחד ביסודי!"
"נכון. לא היינו החברים הכי טובים, וגם לא ממש התייחסת אלי, אבל בלי קשר לזה – כבר כתבתי".
"אני לא התייחסתי אליך?"
"לא רק אתה. כולם. אבל בסדר, החיים זרמו, הנה, יש לי עבודה, אישה מדהימה, וילדים משלי".
"וזה נראה ונשמע מעולה, אביב".
"כן. זה מעולה. אבל לא בא במקום".
"במקום מה?"
"עזוב, לא משנה. בלי קשר לזה, יש משפט: את הנעשה אין להשיב".
"גם את הדו"ח?".
"מצטער. אני לא יכול לעשות כבר כלום".

"… גם אני".

הילד שגילה את הסוד של העצים


סיפור מדהים על ילד בן 13 שגילה דרכים חדשות ליצירת אנרגיה סולארית מסתובב בימים אלה בעולם. הילד המופלא הזה התבונן בצמרות העצים, כשעלתה בו הבנה שישנה תבנית מסודרת לדרך שבה יוצאים הענפים מתוך הגזע, וענפי המשנה. לאחר כמה בדיקות הוא הגיע למסקנה שהטבע בחר בסדרה המתמטית ע"ש פיבונצ'י עבור העצים (איזה ילד בן 13 מתעסק בפיבונצ'י זו כבר שאלה בפני עצמה). שאל את עצמו הילד המופלא למה בעצם בחר הטבע בפיבונצ'י, והעלה השערה (איזה ילד בן 13 מעלה השערות זו גם שאלה כמובן) שהמבנה הזה הוא האופטימלי לקליטת קרני השמש בכל שעות היממה, בלי קשר למיקום השמש, או לעונות השנה. עשה ניסוי הילד (איזה ילד עושה ניסוי בגיל כזה!) וחיבר לעץ מלאכותי שבנה לפי פיבונצ'י קולטני אור ואלקטרודות ומדד במשך 7 חודשים את ההבדל בין השיטה המסורתית לקליטת קרני השמש לעומת שיטת העץ. התוצאות הדהימו את העולם כולו. יותר מ-20% הבדל נמדד בזרם החשמלי שיצא מהעץ לעומת הפנלים השוכבים הרגילים. ילד בן שלוש עשרה!

עזבו את זה שהוא סידר את עצמו יופי טופי (וגם ההורים שלו בטח די מרוצים), הרי שזה הולך לעזור מאוד לעתיד הירוק של כולנו. מעבר לזה, זה מחזק בתוכי את האמונה שמדובר בדור שמחובר אל הבריאה, הטבע, יותר מאי פעם. הוא מחפש ומוצא בה את הפתרונות להמשך קיומנו. יש שקוראים להם "ילדי הקריסטל".

האיש שהלך והתפרק


היה איש שהיה לו הכל. פשוט הכל. וכשיש לך הכל, יש לך גם הכל לאבד. לכן יש לך גם פחד. וגם לו היה פחד כזה, מלאבד הכל. פחד, או חרדה, אנחנו לא פסיכולוגים ולא טובים בהגדרות, אבל זה לא נעים ויושב במפתח הלב, צורב, ומשעבד את כל הגוף תחתיו. יום אחד נפלה לו יד שמאל. ככה באמצע הרחוב, על המדרכה, לעיני קהל מזדמן, עובר ושב, נגעל ומתרחק. בהתחלה הוא לא חשב שיש בזה כדי לחזות את עתידו הנוראי והחליט שיחיה עם זה בשלום. אחרי הכל, אמר, יש לו הכל, ומה זו יד לעומת הכל? בלי יד שמאל הוא פיתח קריירה, בנה משפחה, חי לביתו ועצמו, חלם בלילות וניסה להגשים בימים. אמר, "המוות הוא עצוב אבל הוא לא אסון. פה מתים שם נולדים. העיקר שחיים". נפלה לו הרגל הימנית. עזבה את המפרק כמו ענב שנתלש מאשכול. רכש מקל הליכה ואמר לעצמו שאולי הוא מתפרק פה ושם, אבל עדיין יש לו הכל, שמהעניין הזה הוא יצא רק מחוזק יותר. אמר, ״לפעמים בחיים חוטפים. פה מכה שם מכה. העיקר שחיים״. כך חי עוד כמה שנים, עד שנפלה גם היד השניה והרגל השמאלית. בזו אחר זו, באותה שעה ובאותה סמטה. אז כבר היה מובן שמדובר בעניין לא שולי בכלל, לא שולי בכלל. והאיש שהיה לו הכל חוץ מגפיים ידע שאמונה תוציא אותו מזה. הוא יחלים. רכשו לו ידידיו כסא גלגלים ועוזרת תאילנדית. הוא התגרש, התחתן ושוב התגרש, הרוויח עוד, הפסיד יותר, פשט את הרגל שאין לו, עוקל אוטו ובית, פרש לחיי חוסר וחשב שעם כל זה, יש לו דרך ברורה, והיא עודנה נפקחת לאורך. נפלו שתי אוזניו והעינים. החליק עליהם, נתקל בעמוד, נפלו האף, הסנטר, הקרקפת והשיער. הפך יצור מוזר מאוד. מוזר מאוד. ועם כל זה, עוד היתה לו האמונה הנדירה-אדירה שבה ניחן, שעוד יצא מזה. שיחלים. יתרפא. הוא לא רק האמין, הוא ידע. כל הזמן ידע. אמר, "החיים הם יום לימודים ארוך. פה שיעור טוב, שם שיעור פחות טוב. הכל נלמד. העיקר שחיים". התקיים מהיד שאין לו אל הפה שאין לו עוד כמה חודשים עד שאיבר המין שלו, סמל העוצמה האחרון, התערבל אל האסלה. הוא צעק. כל כך חזק צעק עד שהפה ניתק מהלסת, נפל והתגלגל על רצפת האמבטיה. העוזרת התאילנדית המסורה מצאה אותו ואיחסנה בפריזר. עשתה בשכל. כבר גמר אומר שיעזוב את העולם ודי. גם לאמונה יש גבול. אבל לא היו לו ידיים, עינים, פה או איזשהו איבר תקשורתי שיעזור לו לבטא את רצונו או לעשות מעשה וגם, כבר הובהר, הוא אהב את החיים, למרות המחלה המוזרה והפחד ההוא. חי בתוך הגוף המוזר הזה עוד כמה שנים, ממתין לסופו העגום, משחיל פה ושם אמונה לרפואה שלמה וגמורה. לא אמונה, ידיעה. אמר, "     " (לא היה לו פה). נפל לו הראש והתנפץ לרסיסים. נותרו: בטן, חזה, מוח, אגן ירכיים, לב וכמה חלקים פנימיים. על כל חלק שנפל, הוא חי עוד שנה. היה לו יצר השרדות מופלא. לכולנו יש. וגם אמונה, לא אמונה – ידיעה, בצדקת הדרך, ביכולת הריפוי של הגוף, בטוב ליבו של אלוהים, בסיבה, תוצאה, שיעור ומסקנה. חשב, "עם כל הבלגן של חיי, אלוהים עוד לא ויתר עלי. עוד אצא מזה גדול משבתחילה. העיקר שאני חי". הוא מת מדום לב, האיבר האחרון שנותר לו. שנים היה לו עודף כולסטרול, אבל הוא לא הקשיב. בסופו של סיפור הוא נזכר שלמרות שתמיד אהב את החיים, זה תמיד היה ונשאר הפחד ההוא מלאבד את כל מה שהיה לו. והיה לו הכל, פשוט הכל. אבל הפחד או חרדה הזאת, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, לא עזבה אותו עד רגעיו האחרונים. הכל הוא איבד, רק לו אותה. טוב, בסופו של דבר גם היא נדפקה איתו. זונה. והפה, מוזר, שרד את כל השנים האלו במגרה ההיא בפריזר, קפוא, רקוב, אבל זוכר הכל, והוא שסיפר לי את הסיפור הזה.