האיש שהלך והתפרק


היה איש שהיה לו הכל. פשוט הכל. וכשיש לך הכל, יש לך גם הכל לאבד. לכן יש לך גם פחד. וגם לו היה פחד כזה, מלאבד הכל. פחד, או חרדה, אנחנו לא פסיכולוגים ולא טובים בהגדרות, אבל זה לא נעים ויושב במפתח הלב, צורב, ומשעבד את כל הגוף תחתיו. יום אחד נפלה לו יד שמאל. ככה באמצע הרחוב, על המדרכה, לעיני קהל מזדמן, עובר ושב, נגעל ומתרחק. בהתחלה הוא לא חשב שיש בזה כדי לחזות את עתידו הנוראי והחליט שיחיה עם זה בשלום. אחרי הכל, אמר, יש לו הכל, ומה זו יד לעומת הכל? בלי יד שמאל הוא פיתח קריירה, בנה משפחה, חי לביתו ועצמו, חלם בלילות וניסה להגשים בימים. אמר, "המוות הוא עצוב אבל הוא לא אסון. פה מתים שם נולדים. העיקר שחיים". נפלה לו הרגל הימנית. עזבה את המפרק כמו ענב שנתלש מאשכול. רכש מקל הליכה ואמר לעצמו שאולי הוא מתפרק פה ושם, אבל עדיין יש לו הכל, שמהעניין הזה הוא יצא רק מחוזק יותר. אמר, ״לפעמים בחיים חוטפים. פה מכה שם מכה. העיקר שחיים״. כך חי עוד כמה שנים, עד שנפלה גם היד השניה והרגל השמאלית. בזו אחר זו, באותה שעה ובאותה סמטה. אז כבר היה מובן שמדובר בעניין לא שולי בכלל, לא שולי בכלל. והאיש שהיה לו הכל חוץ מגפיים ידע שאמונה תוציא אותו מזה. הוא יחלים. רכשו לו ידידיו כסא גלגלים ועוזרת תאילנדית. הוא התגרש, התחתן ושוב התגרש, הרוויח עוד, הפסיד יותר, פשט את הרגל שאין לו, עוקל אוטו ובית, פרש לחיי חוסר וחשב שעם כל זה, יש לו דרך ברורה, והיא עודנה נפקחת לאורך. נפלו שתי אוזניו והעינים. החליק עליהם, נתקל בעמוד, נפלו האף, הסנטר, הקרקפת והשיער. הפך יצור מוזר מאוד. מוזר מאוד. ועם כל זה, עוד היתה לו האמונה הנדירה-אדירה שבה ניחן, שעוד יצא מזה. שיחלים. יתרפא. הוא לא רק האמין, הוא ידע. כל הזמן ידע. אמר, "החיים הם יום לימודים ארוך. פה שיעור טוב, שם שיעור פחות טוב. הכל נלמד. העיקר שחיים". התקיים מהיד שאין לו אל הפה שאין לו עוד כמה חודשים עד שאיבר המין שלו, סמל העוצמה האחרון, התערבל אל האסלה. הוא צעק. כל כך חזק צעק עד שהפה ניתק מהלסת, נפל והתגלגל על רצפת האמבטיה. העוזרת התאילנדית המסורה מצאה אותו ואיחסנה בפריזר. עשתה בשכל. כבר גמר אומר שיעזוב את העולם ודי. גם לאמונה יש גבול. אבל לא היו לו ידיים, עינים, פה או איזשהו איבר תקשורתי שיעזור לו לבטא את רצונו או לעשות מעשה וגם, כבר הובהר, הוא אהב את החיים, למרות המחלה המוזרה והפחד ההוא. חי בתוך הגוף המוזר הזה עוד כמה שנים, ממתין לסופו העגום, משחיל פה ושם אמונה לרפואה שלמה וגמורה. לא אמונה, ידיעה. אמר, "     " (לא היה לו פה). נפל לו הראש והתנפץ לרסיסים. נותרו: בטן, חזה, מוח, אגן ירכיים, לב וכמה חלקים פנימיים. על כל חלק שנפל, הוא חי עוד שנה. היה לו יצר השרדות מופלא. לכולנו יש. וגם אמונה, לא אמונה – ידיעה, בצדקת הדרך, ביכולת הריפוי של הגוף, בטוב ליבו של אלוהים, בסיבה, תוצאה, שיעור ומסקנה. חשב, "עם כל הבלגן של חיי, אלוהים עוד לא ויתר עלי. עוד אצא מזה גדול משבתחילה. העיקר שאני חי". הוא מת מדום לב, האיבר האחרון שנותר לו. שנים היה לו עודף כולסטרול, אבל הוא לא הקשיב. בסופו של סיפור הוא נזכר שלמרות שתמיד אהב את החיים, זה תמיד היה ונשאר הפחד ההוא מלאבד את כל מה שהיה לו. והיה לו הכל, פשוט הכל. אבל הפחד או חרדה הזאת, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, לא עזבה אותו עד רגעיו האחרונים. הכל הוא איבד, רק לו אותה. טוב, בסופו של דבר גם היא נדפקה איתו. זונה. והפה, מוזר, שרד את כל השנים האלו במגרה ההיא בפריזר, קפוא, רקוב, אבל זוכר הכל, והוא שסיפר לי את הסיפור הזה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדי  On 30 בדצמבר 2011 at 12:29 PM

    האמת? פחות או יותר מה שאני מרגישה בשנה האחרונה..
    מקווה שהאמונה שלי תעזור קצת יותר מזו של החבר שלך..
    מעורר מחשבה.

  • קארין  On 10 במרץ 2012 at 1:23 PM

    חחח תוכחת איוב בפני אדוניי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: