Monthly Archives: אפריל 2010

יום של זכרון


הי יעל. זה שוב אני. יוצא לי לדבר איתך לפעמים. מצחיק, כי כשהיית בחיים, זה לא קרה. ומשום מה, מאז המוות שלך, יוצא לי לפגוש אותך הרבה יותר. אהבנו פעם באמת ובתמים. את היית כפי שהיית תמיד – חייכנית, מצחיקה, שובבה, וכל כך מלאת לב. כמה לב נכנס שם אצלך בפנים. ומי לא אהב אותך? באמת שזו לא קלישאה, או התיפייפות נפש שלאחר המוות – כולם פשוט אהבו אותך. לא אהבו – התאהבו. מרגע לרגע עוד.

ונכון, ביננו זה לא הלך. לא יועדנו זה לזו, ולקח לנו קצת זמן להבין את זה. אולי יותר מדי. אבל לאחר שהבנו, עשיתי את המעשה ההוא, שעד היום יש לי לגביו רגשות אשם. את בכית בגללי, ואני בכיתי בגלל שנינו. נכון, אלה החיים, עונג מהול בכאב מהול בעונג. אבל כל אחד מחפש רגשות אשם, וגם אני מצאתי לי אחד. וכנראה שהקרע ההוא, אז, הוא בדיוק מה שגרם לי להעלם לחלוטין. לא רציתי לפגוע בך. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. סוג של הגיון רגשי, או אנא עארף מה. התייסרתי על כך, ואפילו עדיין. אבל תמיד זכרתי אותך בליבי.

סליחה.

באותו היום, כשאחותי התקשרה אלי בוכייה, הדבר הראשון שכאב לי, הוא שלא דיברנו כל כך הרבה זמן. אפילו לא שיחה של יום חולין, "מה שלומך?" – "בסדר, ואתה?", שלא ידעתי אפילו שאת עומדת לפני חתונה, ואת מאושרת מתמיד.

אני מנחם את עצמי בזה שעם השנים מצאת את שותפך לדרכך הקצרה. שידעת לתת ולקבל אהבה גדולה ונכונה. מנחם אותי לדעת שרגעים לפני מותך, הייתם יחד. וזה כל כך מכעיס, איך בשעתך היפה, שבועיים לפני שאת עוטה את חליפת חייך, אסף אותך בן השטן ההוא.

יעל יקרה, מצחיק, אבל דווקא אני שלא הייתי מחובר לקריירת המשחק שניסית לפתח אז, מתחיל היום להתעסק בקולנוע. כמה פעמים חשבתי ללהק אותך לאיזה פרוייקט. סוג של סגירת מעגל זה היה. אני הייתי מביים, את היית צוחקת, ובהפסקות היינו מעלים זכרונות באוב. צוחקים על הכל, עושים מהחיים פורפרה מצוירת.

יעל, את שם עדיין. גם בכתיבה שלי. גם במחשבה. גם בלב. לפעמים הולכי אורח עוטים את דמותך ברחוב, ואני כל כך רוצה לקרוא לך, לחבק, להתעדכן, לצחוק, לשכוח, לבכות. שניה לאחר שהתמונה מתבהרת, אני נזכר שאת מתה. כמה זה מאכזב להזכר בזה.

יש לי היום אהבה וילד. האושר שבחוויה הזו של ילדות שניה, כל כך ממלאים, שרק כואב יותר לחשוב על הפספוס שלך. איזה פספוס. כמה רצית ילד, חתונה, בית חם. סוג של תיקון על עוול שנעשה לך בילדותך. ואת זה, דווקא את זה, התיקון הזה – לא קיבלת. לא זכית להזדמנות שניה. כמה ציפית לזה. כמה שזה לא קרה.

כנראה שלא היית אמורה לתקן שום דבר. לפחות לא אצלך. בסופו של גלגול, היית מושלמת בעיני היקום. כי הוא לקח אותך כמו שאת… מלאכית.

מודעות פרסומת