Monthly Archives: ינואר 2010

כמעט שרפתי למישהו תאוטו


יש דבר כזה אנשים שכועסים על מכוניות. הכבישים מלאים בהם.

אתמול הייתי אחד כזה. זה קרה כשעמדתי באיזה רמזור פקוק במיוחד במשך יותר מעשר דקות. ואז כשסופסוף הגיע תורי, עקפה אותי אחת, אולי מאזדה, נדמה לי לבנה, נעמדה לפני על מעבר החציה. מרוב שהופתעתי, צפצפתי. מה עשתה האולי-מאזדה-לבנה? חיכתה שיתחלף לירוק, ואז, כמו עבריין שמלמד שוטר הליכות ונימוסין, לא נסעה. דווקא. התפוצצתי! פי, איך התפוצצתי. צפצתי, צפרתי, ולחצתי על הצפצפה. ניסיתי ימינה, ניסיתי שמאלה, ולא זזה המאזדה. מתוך החלון נשלחה אלי יד גברית בשרוול שחור, מציגה את התנועה למופת. האור מתחלף לאדום, והאולי-מאזדה נוסעת לה מאושרת ושמחה לאידי, מותירה אותי תקוע לעוד סבב רמזורי, מתבוסס במיצי המעיים של עצמי. 

וכך העברתי את הבוקר כשמול עיני תמונתה של האולי-מאזדה, בצבע האולי לבן שלה, ויש לה פרצוף מרושע, מגחך ויורק אש מולי. אין לי מושג אפילו איך נראה הנהג החברמן (פרט לאצבעו המשולשת), שהרי נתקעתי מאחוריו, ולכן כל כעסי היה מרוכז במכונית עצמה. מול איזו מראה באיזשהו מקום, עיוויתי גבות בתאום עם מחשבותי בהן ניתצתי את פנסיה, חלונותיה, וקרעתי באיזמל את בד עור מושביה, שופך בנזין אוקטן 95 עליה וזורק גפרור אחד דולק. לא למטרת חינוך או אפילו ענישה, פשוט למטרת נקמה.

ומזל שנזכרתי בעצת חכמים, שאיזהו גיבור הכובש את יצרו, ושאלתי את עצמי אם אני בעצם גיבור, או מה אני. האם הכעס שלי הוביל לאיזה שינוי בכל הסיפור הזה? שאלה רטורית לכוון השלילה, שהמסקנה עליה פשוטה: "רוב הכעסים שלי לא מתקנים כלום. משמע – אין להם תועלת – משמע – חבל על האנרגיה והזמן שהשקעתי בהם. יעני, לא הרווחתי, נחלשתי, וגם הפסדתי. שלחתי למאזדה (אולי דייהטסו?) איחולי החלמה מהנוהג בה ומחלת האגו שלו, והמשכתי ללקח הבא.

——

"על כל דקה שאתה כועס על מישהו, אתה מבזבז שישים שניות של אושר"
 (לא ידוע מי אמר, אבל אומרים שאמר)

מודעות פרסומת

איזה משרד חוץ אוהב יש לנו


תמונה אחת מלווה אותי היום, מעלה בי תחושות מגוונות. סגן שר החוץ ואיתו שני אחוקים, מזמנים את שגריר תורכיה בישראל ל'שיחת נזיפה'. הם ישובים מולו בפנים חתומות כביכול, כסאותיהם מוגבהים כביכול, והוא על ספה נמוכה כביכול, מחייך מתוך מבוכה גדולה לעשרות הצלמים שכביכול לא זומנו מראש. יש דגל אחד במרכז השולחן, זה דגל ישראל, כיבוד אין, אפילו לא כוסית מים מהברז. ואז, כשהצלמים יוצאים, פולט בחכמת חיים רהוטה סגן שר החוץ: "מה שחשוב זה שיראו שאנחנו יושבים גבוה ממנו, ושיש דגל אחד על השולחן". לא ידעתי אם לצחוק מהפתטיות או להתעצב ממנה. באמת, איזה משרד חוץ נפלא יש לנו. אנשים של אהבה, כולם שם.

בוא'נא, לא בא לכם לחבק את ליברמן חיבוק אמיתי של כנות? איזה איש אוהב!

אולי בתורכיה לא הכי אוהדים את ישראל (לי דווקא נחמד שם בקלאבים), אותו שגריר שמתארח כאן עם משפחתו, לא אמור לקבל יחס כל כך מזלזל. כמה אהדה יכולה לבוא אל מי שמביים מראש שיחת השפלה שכזו, בשם 'החוזק והכוח'. אם זה לא נקרא 'מנטליות של כיבוש', אז מה זה בעצם?

וזה מעלה בי שאלות על האגו הישראלי. אנחנו מעליהם, מוגבהים, מעל כולם בעצם. הצבא הכי טוב, המוח הכי חכם, הנשים הכי יפות. איך אפשר בכלל לחשוב על דיאלוג פורה עם אוייבים, כשהיחס יוצא מנקודת הנחה שכזו? יוהרה, להזכירכם, היא חטא. אולי זה באמת מה שחסר למנהיגים שלנו – שינמוך. קצת לרדת למטה, ולשבת באותו הגובה מול האחר. לשתף אותו במה שעל ליבנו, עם כוס צ'אי, בנופי, וחיוך. מומלץ במסעדת '24 רופי' על המזרנים. הכי טוב, בעצם, שיפגשו בהודו.

אינשאללה, יום אחד תעלה פה הנהגה שתדע גם לחבק.