עוד חוזר ניגון



קלף ה'שוטה'

סידרתי קצת את הנישה עם הספרים, וככה פתאום נתקלתי בספר הכחול של אלתרמן. הספר מקבץ בתוכו שלושה ספרים של המשורר התל אביבי, והספר הפותח הוא "כוכבים בחוץ", שכולו תאורי אהבה לבריאה, החיים, תוך התמודדות עם הנפש ו-'צער העולם'. לשיר הפותח בספר זה, אין שם. הוא פשוט מונח שם, בלבדותו, כפתיחה חגיגית למה שעומד לבוא בהמשך. רובנו מכירים אותו בעיקר בזכות ברי סחרוף שעשה לו ביצוע גדול. מעבר לחריזה והמילים הקסומות, מצאתי בשיר הזה משמעות נסתרת, גדולה, ומעוררת השראה. הנה הפירוש הלגמרי סובייקטיבי שלי. ולכו תדעו, אולי אני אפילו צודק.

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
'הניגון' הוא אותו ניגון פנימי, של הלב, שקורא לנו ללכת בעקבותיו. הניגון הזה, שרובנו מנסים לשכוח ממנו בקצב המטורף של החיים בדורנו, למזלנו, לא מרפה. העולם הגשמי, חזק כמעט כמו הלב, מבקש אותנו אליו, כמעט מתחנן שנהיה מרוכזים בו, ורק בו. בלעדיות הוא רוצה מאיתנו. מטרות, אגו, חשיבות עצמית, חשיבות ערכית, חשיבות משהו –  האוייבים הגדולים ביותר של הניגון, אותו אנחנו זונחים לא אחת לטובת הצלחות חומריות.
אבל כשהעגלה נוסעת אין עצור, איך אפשר למצוץ ניגון תחת איזה גשר?

אלא שאת הניגון הזה לא ניתן לזנוח. אדם שהתעורר, גם אם יברח מדי פעם, לעולם יתנגן בו הניגון של הלב. אחרי שנגעת בו, אין דרך חזרה. ולכן, 'זנחת לשווא'.

ויקיפדיה סיפרה לי שאלתרמן, בצעירותו, עזב את הארץ לטובת לימודי אגרונומיה בחו"ל. נסע להיות חקלאי, ברוח התקופה הציונית של אז. כמובן שהוא לא עסק בכך, אלא בכתיבה. הניגון ההוא, הכתיבה, החיבור שלו עם הלב, כנראה חזר שוב.

והדרך עודנה נפקחת לאורך
למרות שחשבת שמצאת את היעוד שלך. כנראה שטעית. הניגון הישן חוזר, והדרך עודנה פתוחה אל האופק, ממתינה שתתהלך עליה. כל האפשרויות עדיין פתוחות עבורך. אתה רק צריך לבחור וללכת. פעמים רבות אנחנו חושבים שסיימנו פרק כלשהו בחיינו. פעמים אנחנו פשוט נכנעים לזקנה, גיל, עייפות החומר. חוטאים לשקר שאין עוד מקום להתחדש ("ציור? בגילי זה כבר אבוד") אבל כולנו שוכחים, שהדרך תמיד, עודנה פתוחה, והאופק עוד לפנינו. בכל רגע נתון, אנחנו מוזמנים לרענן את הבחירות הישנות, ולהמשיך על אם הדרך, בנתיבים חדשים. כמו שלואיס היי אוהבת שאנחנו משננים: "רגע העוצמה הוא עכשיו". גם אותו משורר שמנסה להיות חקלאי, כדאי שידע, שדרך הלב, עדיין פתוחה עבורו.

אבל מדוע הדרך עודנה 'נפקחת', ולא פשוט 'נפתחת'?
פרוש המילה 'פיקח' – "אדם חכם שרואה דברים לעומקם, מעבר למה שגלוי לעין" (השפה העברית, safa-ivrit.org).

דרך 'פקוחה', לא רק שהיא פתוחה עבורך, היא בדיוק הדרך שאתה אמור ללכת בה. והיא עודנה נפקחת – כלומר, עודנה הולכת ומתבהרת. אתה עדיין לא הבנת הכל, ובכל רגע אתה מתפקח יותר בנוגע לאופי הדרך שבה אתה אמור לפסוע. בכל רגע, אתה מבין אותה יותר, 'רואה' אותה יותר לעומק. אין רגע, עד המוות, שבו אנחנו רואים את הדרך כולה. בכל רגע יש עוד פנייה להכיר, ועוד גבעה לחצות. אנחנו כל הזמן למדים עוד ועוד, ומתפקחים מרגע לרגע.

וענן בשמיו, ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
אז מה זה העובר אורח הזה? קל ללכת על אם הדרך, כשאתה יודע מהי מטרתך. רובנו מהלכים עם כוונה כלשהי, יעד כלשהו, ברור ומובן. ההבדל בין 'הליכה מתוכננת' ל-'הליכת אורח' היא במטרה. הולך אורח, הוא מחוסר מטרה, הוא הולך לשם ההליכה, משוחרר ממטרות, פתוח לקבל את ההפתעות הטובות והפחות טובות שהדרך תזמן לו. כמו קלף "השוטה" שכולנו אוהבים לאהוב, מחבילת הטארוט – עובר אורח, הוא זה שהתמזג עם החיים כמו שהם, עם האלוהות הפסיבית, וכל כולו מלא אמון, מוכן לקָבּלה. עצמאי.

"האמון שלו טהור כל כך, שאין מי שיוכל להשחיטו" ("השוטה", אושו טארוט)

כך, ענן בשמיו, ואילן בגשמיו, שתמיד היו, ותמיד יהיו שם, מצפים לבואך כנוף הטבע שמקשט את הדרך, שתעבור שם לצידם. והם לא סתם מחכים לך. הם ממש מצפים.
עוד לא אבדה תקוותם שתהיה חופשי בארצם. זו העצמאות האמיתית שלך. תפסיק עם התקווה הזאת כבר, ותתחיל ליישם.

והרוח תקום, ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
אבל מה לעשות, ידידי, החיים הטובים לא בהכרח קלים… כי למרות שהדרך קוראת לך להמשיך לנדוד, ולמרות שזה נראה כדבר הנכון ביותר לעשות, הרי שללכת בעקבות הלב, לא הולך להיות קל. בזמן הליכתך בדרך הלב, השמיים ירעשו מעליך, הרוח שבך תקום, תרעד בקרבך, ותבלבל אותך כנדנדה. ברקים יעברו מעליך, יחתכו את שמייך, וירעשו בזמן הליכתך בדרך. לא יהיה קל.

וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת
למרות הקושי, אתה תבחר להמשיך ולהלך כשוטה, כעובר אורח, שמקבל את תלאות הדרך. כבשה, ואיילת, סמלי התמ
מות והבריאה, יהיו עדות לכך שבזמן שעברת לידן, שלחת יד מלטפת, תוך כדי שהמשכת ללכת. לא עצרת לצידן, לא נתקעת בזמן שהברקים עברו מעליך, ולא נכנעת לקושי. במקום זאת, בחרת ללטף את סמלי הבריאה, ולהמשיך ללכת אורח. מזכיר לי את בני הפעוט, שבזמן טיול בשדרה, מתוך העגלה, מעביר יד קטנה על צמח שנקרה בדרכו. לפעמים פרח.

שידיך ריקות, ועירך רחוקה
המשפט הזה הוא הודיה בכשלון. הבחירה הזו שלך, לא השיגה עבורך דבר עד כה. ידייך ריקות, ואתה רחוק מביתך, בעיר זרה. בפשט, ניחשתי שאלתרמן מודה בכשלון הבחירה שלו ללמוד חקלאות בחו"ל. כמטאפורה – התרחקת  מעירך, יעודך. לא השגת דבר בדרך הגשמית שבה בחרת להתהלך, אולי הגיע הזמן לעשות חושבים?

ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים
והרי אתה יודע כמה שאתה מאוהב בעולם הזה. שהרי יותר מפעם אחת בחייך סגדת ליופי של חורשה ירוקה, לריגוש שהעלתה בך אשה בצחוקה, וצמרת עצים גשומה.  אז על מי אתה עובד? לא, באמת, תסביר לי. כי בוא נודה, אתה לא יכול להתכחש לניגון הזה בך, שמשתוקק לעוד ג'וס מהחיים האלה.

אז צא לדרך… צא.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: