צחוק בריא, בריא לבריאות


אם יש משהו שמבדיל את האדם מול שאר החיות, הוא היכולת שלנו לצחוק. אין חיה פרט לאדם, שמסוגלת פשוט… לצחוק. זוהי רמת האבולוציה הגבוהה ביותר, הרמה שאנחנו זכינו להגיע אליה. בכל פינה תמצאו היום סדנאות צחוק. העיקר לצחוק, גם ללא סיבה מיוחדת, גם ללא בדיחה מיוחדת. פשוט לצחוק. תראפיסטים קונבנציונליים וגם אלטרנטיביים יגידו לכם בלב שלם שהצחוק טוב לבריאות. אבל האם כל צחוק בריא לנו?

אתמול הלך לעולמו פולי מהגששים. בשבילי, פולי היה גיבור תרבות/ילדות. בכלל, הגששים בשבילי הם מורים תרבותיים של מה זה צחוק בריא. אל תקראו לזה תמימות של פעם. אני לא מקבל את זה. פשוט תגידו: צחוק מתוך מטרה לצחוק. נקי מהתחכמויות ציניות, נקי משמחה לאיד, פשוט צוחקים כי העולם מצחיק.

כוחו של הצחוק לצאת מבפנים. עמוק. מי שברא את העולם הזה, בטח עשה את זה בצחוק רם, מהול בכמה טיפות של בכי. והומור, הרבה היה לו. זה היה הצחוק על עצמו, על עצם הרעיון, על עצם הקיום, הנשימה, האנושות והאנושיות, על החלומות שלנו, הרצונות שלנו, הכמיהות המטופשות שלנו, הפנטזיות, התחשיבים שלנו וההתחשבנויות.

הגששים בשבילי היו נקודת צחוק. פשוט ככה. מהם למדתי שמוטב ורצוי אפילו לצחוק על העולם הזה. על כל סנטימטר אופי שבו, ובעיקר על עצמנו. כי מי שתופס את העולם הזה בחוסר רצינות, מצחוק לצחוק – מבין אותו יותר טוב.

לצערי, הזמנים השתנו, ותרבות אגואיסטית מעודדת רייטינג פשטה בעם שלי. היום תמצא פחות מי שיצחק על גרושין סתם כי ככה, על צה"ל, על מוסכניק שרוצה לפרוץ אל העולם הגדול, על משוגע שרוצה לשרוף את הבנק. היום דווקא ההומור המצליח ביותר הוא הומור ציני, חסר רגישות, הומור מפלג, של שמחה לאיד. תוכניות רבות, מצליחות לפי כל מדד טלויזיוני, לוקות בכשל החינוכי הזה, שבטעות מפורש כתרומה חיובית לתרבות. לקחת מישהי ולהדביק לה סלוטייפ על האף, בגלל שג'ודי ניר מוזס עשתה פעם ניתוח פלסטי, לא עונה ל-'לצחוק על העולם'. הוא עונה על- 'לרדת על אחרים'. פעם, כשמישהו היה נופל ברחוב, היו מציעים לו לקום, ואח"כ צוחקים על זה. היום, קודם צוחקים. אני לא מתאר לעצמי את יוסי בנאי כותב מערכון שבו משפט כמו: "לא יתכן שנעל תדגמן נעל" (ארץ נהדרת על מורן אייזנשטיין, דוגמנית בירקנשטוק או משהו כזה). גם ירון לונדון, ואפילו אסי דיין לא היו עושים צחוק מאוהדת כדורגל, עילגת בשפתה, פשוט כי היא שונה מהם (מועדון לילה עם ארז טל).

זה הומור, זה? זו שנינות?

אני יכול בהחלט להבין למה זה מצחיק כל כך הרבה אנשים. ואני מודה שגם אני מעלה גיחוך למראה העלבונות האלו. אבל מיד אחר כך, נמלא רגשות אשם, ואחריהם רחש נוסטלגי לימים הערומים של 'זהו זה', לסיפורי פוגי, מונטי פייטון, לואי דפינס, מל ברוקס, לול, דובי גל, גדי יגיל, מאיר אריאל, טוביה צפיר, זאב רווח, ציפי שביט, למערכונים של שבת בבוקר בגלי צה"ל, כשעוד אכלנו רק מעץ החיים, לפני שנחש הרייטינג הגיח מעלינו. 

מה קרה לנו שאנחנו כל כך נהנים לצחוק אחד על השני, מה, עד כדי כך מאסנו זה בזה, שהשמחה לאיד היא גולת התרבות שלנו? או שאולי המציאות הכואבת שבה אנחנו חיים, הפכה אותנו למאותגרי כאב, עד שההומור הסאדיסטי הזה הוא בבחינת גלולת הרגעה?

ובנוגע לשאלת הבריאות. כן, צחוק בריא. אל תאמינו לי, תגגלגו ותמצאו עשרות מחקרים עדכניים שמראים את זה. אבל איזה צחוק מתקן אותנו ואיזה מקלקל? הוא בריא, כל עוד הוא נקי ובא מבפנים. צחוק שמהול בשמחה לאיד, ציניות, ופגיעה באחרים, לא רק שהוא גובל בטעם מר. לא רק שהוא רע ואלים במהותו – הוא גם לא בריא. צחוק כזה, לא יטהר לכם את הנפש, לא יסיר מכם מסכות, אלא יוסיף חדשות, ולא יפרום את קורי האגו, אלא יקבע אותם. הוא יפעל ככוח נגדי, וימשוך אליכם עויינות, מרמור וטינה. יתקע אתכם בגשמיותכם, ויקדם אתכם במסע הרוחני שלכם לשומקום. (אלא אם כן, אין לכם שאיפות רוחניות לגבי עצמכם…)

כולנו באותה הצגה מצחיקה. למה שלא נצחק יחד?

_______________

משהו קשור שלא קשור בכלל: לגששים היה סרט בשם 'הקרב על הוועד', סרט קורע מצחוק שמשום מה אף פעם לא מדברים עליו, או משדרים אותו. וחבל. אז זו קריאה נרגשת לקברניטי HOT – שימו שימו שימו ב-VOD…

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: