Monthly Archives: אוקטובר 2007

צחוק בריא, בריא לבריאות


אם יש משהו שמבדיל את האדם מול שאר החיות, הוא היכולת שלנו לצחוק. אין חיה פרט לאדם, שמסוגלת פשוט… לצחוק. זוהי רמת האבולוציה הגבוהה ביותר, הרמה שאנחנו זכינו להגיע אליה. בכל פינה תמצאו היום סדנאות צחוק. העיקר לצחוק, גם ללא סיבה מיוחדת, גם ללא בדיחה מיוחדת. פשוט לצחוק. תראפיסטים קונבנציונליים וגם אלטרנטיביים יגידו לכם בלב שלם שהצחוק טוב לבריאות. אבל האם כל צחוק בריא לנו?

אתמול הלך לעולמו פולי מהגששים. בשבילי, פולי היה גיבור תרבות/ילדות. בכלל, הגששים בשבילי הם מורים תרבותיים של מה זה צחוק בריא. אל תקראו לזה תמימות של פעם. אני לא מקבל את זה. פשוט תגידו: צחוק מתוך מטרה לצחוק. נקי מהתחכמויות ציניות, נקי משמחה לאיד, פשוט צוחקים כי העולם מצחיק.

כוחו של הצחוק לצאת מבפנים. עמוק. מי שברא את העולם הזה, בטח עשה את זה בצחוק רם, מהול בכמה טיפות של בכי. והומור, הרבה היה לו. זה היה הצחוק על עצמו, על עצם הרעיון, על עצם הקיום, הנשימה, האנושות והאנושיות, על החלומות שלנו, הרצונות שלנו, הכמיהות המטופשות שלנו, הפנטזיות, התחשיבים שלנו וההתחשבנויות.

הגששים בשבילי היו נקודת צחוק. פשוט ככה. מהם למדתי שמוטב ורצוי אפילו לצחוק על העולם הזה. על כל סנטימטר אופי שבו, ובעיקר על עצמנו. כי מי שתופס את העולם הזה בחוסר רצינות, מצחוק לצחוק – מבין אותו יותר טוב.

לצערי, הזמנים השתנו, ותרבות אגואיסטית מעודדת רייטינג פשטה בעם שלי. היום תמצא פחות מי שיצחק על גרושין סתם כי ככה, על צה"ל, על מוסכניק שרוצה לפרוץ אל העולם הגדול, על משוגע שרוצה לשרוף את הבנק. היום דווקא ההומור המצליח ביותר הוא הומור ציני, חסר רגישות, הומור מפלג, של שמחה לאיד. תוכניות רבות, מצליחות לפי כל מדד טלויזיוני, לוקות בכשל החינוכי הזה, שבטעות מפורש כתרומה חיובית לתרבות. לקחת מישהי ולהדביק לה סלוטייפ על האף, בגלל שג'ודי ניר מוזס עשתה פעם ניתוח פלסטי, לא עונה ל-'לצחוק על העולם'. הוא עונה על- 'לרדת על אחרים'. פעם, כשמישהו היה נופל ברחוב, היו מציעים לו לקום, ואח"כ צוחקים על זה. היום, קודם צוחקים. אני לא מתאר לעצמי את יוסי בנאי כותב מערכון שבו משפט כמו: "לא יתכן שנעל תדגמן נעל" (ארץ נהדרת על מורן אייזנשטיין, דוגמנית בירקנשטוק או משהו כזה). גם ירון לונדון, ואפילו אסי דיין לא היו עושים צחוק מאוהדת כדורגל, עילגת בשפתה, פשוט כי היא שונה מהם (מועדון לילה עם ארז טל).

זה הומור, זה? זו שנינות?

אני יכול בהחלט להבין למה זה מצחיק כל כך הרבה אנשים. ואני מודה שגם אני מעלה גיחוך למראה העלבונות האלו. אבל מיד אחר כך, נמלא רגשות אשם, ואחריהם רחש נוסטלגי לימים הערומים של 'זהו זה', לסיפורי פוגי, מונטי פייטון, לואי דפינס, מל ברוקס, לול, דובי גל, גדי יגיל, מאיר אריאל, טוביה צפיר, זאב רווח, ציפי שביט, למערכונים של שבת בבוקר בגלי צה"ל, כשעוד אכלנו רק מעץ החיים, לפני שנחש הרייטינג הגיח מעלינו. 

מה קרה לנו שאנחנו כל כך נהנים לצחוק אחד על השני, מה, עד כדי כך מאסנו זה בזה, שהשמחה לאיד היא גולת התרבות שלנו? או שאולי המציאות הכואבת שבה אנחנו חיים, הפכה אותנו למאותגרי כאב, עד שההומור הסאדיסטי הזה הוא בבחינת גלולת הרגעה?

ובנוגע לשאלת הבריאות. כן, צחוק בריא. אל תאמינו לי, תגגלגו ותמצאו עשרות מחקרים עדכניים שמראים את זה. אבל איזה צחוק מתקן אותנו ואיזה מקלקל? הוא בריא, כל עוד הוא נקי ובא מבפנים. צחוק שמהול בשמחה לאיד, ציניות, ופגיעה באחרים, לא רק שהוא גובל בטעם מר. לא רק שהוא רע ואלים במהותו – הוא גם לא בריא. צחוק כזה, לא יטהר לכם את הנפש, לא יסיר מכם מסכות, אלא יוסיף חדשות, ולא יפרום את קורי האגו, אלא יקבע אותם. הוא יפעל ככוח נגדי, וימשוך אליכם עויינות, מרמור וטינה. יתקע אתכם בגשמיותכם, ויקדם אתכם במסע הרוחני שלכם לשומקום. (אלא אם כן, אין לכם שאיפות רוחניות לגבי עצמכם…)

כולנו באותה הצגה מצחיקה. למה שלא נצחק יחד?

_______________

משהו קשור שלא קשור בכלל: לגששים היה סרט בשם 'הקרב על הוועד', סרט קורע מצחוק שמשום מה אף פעם לא מדברים עליו, או משדרים אותו. וחבל. אז זו קריאה נרגשת לקברניטי HOT – שימו שימו שימו ב-VOD…

מודעות פרסומת

הפאקינג מילה הזאת


בסטצנג מצחיק למדי שלו, מציג אושו ניתוח 'אנטרופולוגי' שלו לגבי המילה fuck, שהפכה למילה הכי נפוצה באנגלית. הוא מקדים ואומר שמיד לאחר שניטשה הכריז ש-'אלוהים מת', הפכה במקביל המילה הזו למילה השלטת.

אושו: "הבעיה היא שאם אלוהים מת, אז אתם מאבדים את המילה החשובה ביותר בשפתכם, ותצטרכו מילה מחליפה". ומכיוון ש'אלוהים' היתה מילה כל כך גבוהה רוחנית, רק הגיוני שניפול אל הקצה המרוחק, כדי למצוא משהו שישתווה לה ברמת עוצמתה.

יש תחושה ש-fuck, היא המילה הכי נפוצה בסרטי קולנוע, ביניהם חסידיה כטרנטינו, גיא רי'צי, ועוד רבים…

עכשיו היא הגיעה גם אלינו. אלא שאצלנו היא נכנסה בבת אחת ללקסיקון, כבר בהטיה שלה: 'פאקינג'. כמו כולכם, שמתי לב לכניסתה הרועמת, וקיוויתי שהיא תחלוף לה מעצמה, אבל אתמול בעודי צופה בלא-אחר-מאשר ערוץ הילדים, אני שומע את אחד המנחים הנחשבים שם חוזר ואומר 'פאקינג' עשרות פעמים בתוך עשר דקות. מיד אחר כך, בבית הקפה שליד ביתי, אני מופתע לגלות שתי בנות צעירות, נושקות לתיכון, יושבות על אייס קפה ומשוחחות. וזה הלך בערך כך: "הפאקניג קטע הזה, עם הפאקינג בר רפאלי, לא מובן לי. פאק! היא היתה עם פאקינג לאונרדו! מה את עוזבת בשביל הדפוק הזה? פאקינג לאונרדו!"

פתאום השפה שלנו הפכה לחיקוי מדוייק של האמריקאית המדוברת, פאקינג הפכה מילת סלנג 'מ-ג-נ-י-ב-ה', וכל העמך משתמש בה כאילו היתה כאן מאז ומעולם. השיחות הפכו קצרות ומדוייקות ביותר בעזרת מילה פשוטה אחת. לא צריך לדבר יותר מדי, אפשר לדבר באנקדוטות מופרדות על ידי פאקינג, על כל מקום שבו, במקור, רווח צריך היה לבוא.

אז זהו שלא. זה חדש מדי, מטופש מדי, קצר מדי, קישוט אדיוטי לשיחה, ופאקינג מיותר.

קישורים:
הסטצנג של אושו בוידאן

המילה פאק בויקיפדיה

דברים שעשיתי היום


1. שלוש בלילה, שמתי יד על הבטן של אשתי. וזה שגר שם, בעט בי לראשונה!

2. שתיתי אייס קפה, והצטננתי.

3. חתמתי על כרטיס אדי: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-4977,00.html

4. אמרתי לעצמי שאזרוק את כל הדיסקים של אריאל זילבר, בסוף לא עשיתי את זה.

5. נזכרתי איפה הייתי כשרבין מת. בבית הורי.

6. הכנתי שניצל מצופה בביסלי:
   דופקים חזה עוף
   טובלים אותו בקורנפלור
   אחר כך בבלילת ביצים מעורבבת עם חרדל, מלח ופלפל
   אחר כך בתערובת ביסלי מפורר היטב, מסוג: ביסלי גריל + ביסלי בצל
   אחר כך לטיגון עמוק.

7. הגבתי לאיזו כתבה בynet, בשם בדוי, כי התגובה היתה שקרית, ובמטרה נלוזה לקומם עלי את שאר הטוקבקיסטים.

8. טענתי כמה באנרים ופרסומים ללקוחות שלי באינטרנט, תוך שתית קפה שני.

9. הדלקתי לונדון וקירשנבאום. והתרווחתי בסלון, בתקווה לדיונים אינטלקטואליים על סופנו האפוקליפטי הקרב.

10. חזרתי למחשב, כדי לכתוב בבלוג שלי, על כמה דברים שעשיתי היום.

צא מהצפונבוניות, חולדאי


כבוד ראש העיר,

זה אני שכבר כתב לך בעבר, על ההוא שדופק לי על ברזל מדי בוקר. הפעם אני מבקש לבקש בקשה אחרת.

זה באמת יפה ומעורר התפעלות כל השדרוגים התרבותיים לוכסן תיירותיים לוכסן מסחריים שאתה מרעיף על עירנו, והרשה לי ברוב התפעלות לומר לך אפילו 'שאפו אחי, שיחקת אותה'. אהבתי את הפארק המחודש, עם הספספלים והאורות הכחולים בלילה, את הטיילת החדשה בנמל תל אביב, מסלולי האופניים באבן גבירול, ואני התפעמות לנוכח השמועה שבקרוב נזכה גם למדרחוב מפואר על חשבון נמל יפו הישן. באמת אהבתי. אתה משקיע, ומתקבלת אצלי ההרגשה שאתה, אולי, אפילו, קצת, בליין בעצמך, לא ככה רון?

אממא, כבודו, יש לי בעיה אחת. הכל יותר מדי צפונבוני. כן, הפארק מקסים, אבל הגינון מוגזם. המדשאות יפות ומתוחמות, העצים גזומים והפרחים צבעוניים. קצת יותר מדי. אני אישית, כבודו, מעדיף קצת פחות גינון, ויותר שימור של הטבע. גם חסכון בעובדים, גם יותר קלוז טו גוד. צא קצת מהסינטטי, הטבע עושה אחלה עבודה כשלא מתערבים לו מדי בעניינים. קרא לי רוחניק. צודק.

גם הטיילת, בתי הקפה, המדרחובים והשבילים – יותר מדי שיש נוצץ לוכסן פרקט מתקתק לוכסן ריהוט רחוב סטייל מיאמי. שאפו אחי, אמרתי, על השיפוצים. אבל אם כבר שיפוצים, מה עם איזו טיילת חולית על הדיונה האחרונה שעוד נותרה לנו בעיר, מה עם בתי קפה סטייל גואה, סטייל תאילנד, מה עם איזה קצת שום כלום טבעי, איזה צ'אי שופ מבמבוק על הים. לא יודע, תקרא לי רוחניק. צודק.

מה שאני מציע, כבודו, זה שפץ. לך עם זה. אבל עזוב אותך מתפוחים גדולים, וממלכות קטנות, אנחנו חיים במזרח התיכון עדיין. פנק אותנו בכמה פינות זולא על הירקון. וותר על כמה גורדי שחקים, וגינות פאר, תן לנו קצת אבא שמיים ואמא אדמה. שחרר קצת את דוד פרקט.

עוד מעט אנחנו יולדים כאן בבית, ולא יצא לי לבקר בתאילנד הרבה זמן. ואני מתגעגע, מה-זה מתגעגע, לאיזו פינה שקטה לקרוא בה ספר, מול איזה נחל עזבו. וחשבתי, אולי תביא איזה טרקטור, רון, שיביא איתו את השאנטי, בנוסף ל-'מול ים' וה-'סי אנד סאן'.

עגל לי ת'פינה הזאת, בחייך.

רפי גינת וחוסר צדק חברתי


קצת באיחור, עלו לי ההבנות לגבי תחקיר כלבוטק המדובר. שאלתי את עצמי מדוע בעצם, נטפלה התוכנית לטיב טעם במשך חצי שנה שלמה. מה היה הצורך, והוצאת המשאבים של התוכנית כדי להטפל לגוף פרטי במשך תקופה כל כך ארוכה? האם נעלמו להן כל בעיות החברה הישראלית, חוסר הצדק, הרמאים הקטנים והגדולים, הגנבים והשקרנים? האם מכל רשתות המזון בארץ, רק טיב טעם היא הנחוצה לבדיקה, עבור קהל הצופים הרחב? חצי שנה?

אני לא לקוח של טיב טעם. אף פעם לא קניתי שם. לא יצא. יחד עם זאת, אני כואב את ההשפלה הציבורית שהחברה הזו ספגה מתוכנית טלויזיה אחת, שידה על העליונה, בזכות רייטינג ופריים טיים.

שאלות קשות החלו עולות בי, על אופי התחקיר הזה, והסיבות הנסתרות לו. תמוהה בעיני 'ההצלחה' החתולית של התחקירנים לתפוס חית זבל אחת, במשך חצי שנה שלמה. אז מה קרה כאן? חתול זבל קפץ על בשר. שימו שקית קניות שתי דקות מחוץ לבית, איזה חתול בטוח יקפוץ עליה… ערמת בשר שלמה, לא תמשוך חתולים? לכו למכולת הקרובה, תראו כמה חתולים מתגודדים בחוץ.

חתול אחד בלבד, במשך חצי שנה… והפרשנים בעיתונים המומים. אם רק היה צוות התוכנית מכוון את המצלמה הצדקנית שלו לשאר הרשתות, למשך חצי שנה, אני בטוח שגם שם היינו מגלים חתול, או אפילו שמונה.

סקופ – בלעדי לבלוג של שי, השיחה בין התחקירנים באותו ערב:

"וואי, אחי, איזה צ'יעמום. חצי שנה, אפילו לא עכבר…"
"רגע, אח שלו! חתול! שבע לך! יש חתול שמתקרב לבשר!"
"זה בשר שהולך לחנויות?"
"לא יודע, מה זה משנה?"
"רגע, רגע, זה בשר בכלל? או שזה אולי אבוקדואים?"
"לא יודע, זה נראה כמו בשר. אתה מצלם?"
"מצלם, מצלם, כל הזמן. אבל תגיד, זה בטוח בשר שם, נכון?"
"אחי, כתחקירן כלבוטק, אני אומר לך – זה בשר. צלם"
"חחח! מיסמרנו אותם! חצי שנה של צ'יעמום, הנה מיסמרנו ת'זונות!"
"רפי ימות על זה"
"אני דמעות…"
"תביא, תביא חיבוק"

רפי גינת חייב לציבור הסבר אחד ברור – למה טיב טעם? עד כה לא מצאתי הסבר לזה. למה דווקא טיב טעם בפעם אחר פעם? למה הניג'וס הזה, לעקוב אחריהם חצי שנה? למה לא שופרסל? קו-אופ? מגה? היפרנטו? מה עם הגדולים באמת? איפה השוויון בתחקיר? האם יש כאן סיבה נסתרת, רפי? או שאתה מתגלה כסוג נפוץ של יס-מן של איילי ההון והדתיים, ומעדיף שלא להתעסק עם הטייקונים כמו שכתב הפרסומאי אורן פרנק, שניות לפני שיס-מן אחר פיטר אותו.

אם רפי גינת רוצה שאתפוס אותו ברצינות, הוא חייב לי את התשובה הזו. למה טיב טעם, רפי? תן הסבר. פשוט.

ובכלל, ממתי צדק חברתי נמדד על פי אמות מידה של רייטינג? איך קרה שהשופט הכי נחשב במדינה הוא איש טלויזיה בעל קול דרמתי? ולמה תמיד אנחנו שותקים, כשאזרח אחד מכה בחוסר צדק אזרח אחר? 

צרוף יו-טיוב בבלוג וזכויות יוצרים


המהפך שעשתה יו-טיוב לוידאו ברשת, לא ניתן לערעור. כמו שגוגל הפכה את החיפוש למרכז ההוויה של האינטרנט, יו-טיוב הכניסה לאותו מועדון גם את הוידאו ההמוני. וכאן מתחילות השאלות החוקיות, הבירוקרטיות, הטורדניות, ובעיקר… המבאסות.

לתבוע את יו-טיוב זה עניין ישן. המוני תביעות תלויות באוויר נגד אתר העל, רבות כבר הוגשו, רבות כשלו ואחרות הצליחו. כדי לצאת מהסבך הזה, הודיעה יו-טיוב לאחרונה, כי כל סרטון שיועלה אל האתר, ותוגש נגדו תביעה על הפרת זכויות, יוסר מיידית.

השאלה של מי הוא האחראי על הפרת הזכויות מעניינת כשלעצמה. זוהי השאלה הנידונה ביותר לגבי אתרי שיתוף התכנים. שותפים לפשע הם המשתמש שטוען את החומר לאתר, כל מי שהיתה לו יד ביצירת החומר מבחינה טכנית, וכמובן יו-טיוב עצמה. אבל בזמן ששאלה זו זוכה לסיקורים נרחבים במדיה המחשבית, תשובה קטנה לשאלה קטנה אחרת, לוטה בערפל (כאן בא הצליל של 'אזור הדמדומים'):

מה קורה איתנו, הבלוגרים, ובעלי האתרים, שמצרפים קטעי וידאו מתוך יו-טיוב ודומיה לעמודים שלנו?

השבוע פתחתי עמוד חדש באתר הקהילות שאני מפעיל. זה עמוד וידאו, שמרכז קישורים לקטעי וידאו מיו-טיוב. אז לראשונה, עלתה בי השאלה על החוקיות של אקט כזה. אז גיגלגתי רבות בעניין, ולמרות שלא מצאתי תשובה חד משמעית לכך. הנה המסקנה שלי (רמז: תכינו תיק קטן עם גלח"צ, תחתונים וגטקעס. אומרים שבלילה קר בכלא).

בואו נבין רגע מה אנחנו עושים?

יו-טיוב מארחת את קובצי הוידאו על שרתיה המדושנים אי שם בחווה הרותחת מחום שלה. הקובץ יושב שם, מקבל טיפול ראוי ואוהד, וממתין שמישהו יתבע אותו בחזרה. בזמן הצגתו באתר יו-טיוב, מוצגת האפשרות לצרפו לאתר (embed this movie). האפשרות הזו מוצגת באופן חד וברור, ללא כל הסכמה על תקנון שהוא. אנחנו פשוט עושים קופי-פייסט והנה יש לנו קוד HTML לצרוף לבלוג/אתר/אימייל/מה שנרצה. מה שאנחנו עושים, זה את זה בדיוק.

מי אחראי על העבירה?

נצא מנקודת הנחה שהסרטון אינו חוקי. אחת הבעיות כאן נעוצה בשאלה, האם ארוח של סרטון מיו-טיוב אצלנו, נחשב 'העתקה'. ובכן, מבחינה טכנית התשובה היא לא. הסרטון עצמו יושב על שרתי גוגל, היא האחראית על הפצתו ברשת, והסרטון מגיע ישירות ממחשביה אל מחשב הצופה, גם הנגן הוא כלי פיתוחה של יו-טיוב, אנחנו לכאורה 'רק ארחנו קוד קצר באתרנו'. האם גנבנו מגנב ונפטרנו? האם בעלי הזכויות יכולים לפנות אלינו בתביעה על הפרת זכויות יוצרים? האם אני מבאס אתכם עכשיו?

את רונאלד לואיס, בלוגר כלשהו מאיפשהו, מישהו כבר ביאס. לואיס קיבל דרישה כזו, בצמוד לאזהרה לפני תביעה, מכיוון שצרף קטע וידאו לבלוג שלו. כמו כן, הוגשו כבר תביעות כנגד מספר אתרים שמאנדקסים קטעי וידאו מיו-טיוב, בשיטת הצרוף הזו.

כמו כן, בואו נצא מנקודת ההנחה, שאנחנו אכן מפרים זכויות יוצרים. איך ובסך כמה, אמורים התובעים העתידיים להכנס בנו? שהרי התביעה לפיצויים חייבת להעשות לפי גודל העברה, וזו תלויה במספר הצפיות של אותו קטע וידאו באתרנו. ואיך בדיוק ניתן לחשב את זה, בזמן שכל הסטטיסטיקות האלו יושבות ביו-טיוב? האם קיים הסיכון שבעתיד, תביעות פיצויים מיו-טיוב, יכילו גם סעיף שמכריח אותה להציג לתובעת באלו אתרים הוצג הוידאו? ונגיד שההזיה הפרנואידית הזו נכונה, אז מי משלם על ההפרה? יו-טיוב? אנחנו? שנינו? או חצי-חצי? שהרי הסרטון, כשהוא מוצג באתרנו, מוצג למעשה פעם אחת – הוא אינו מוצג גם ביו-טיוב וגם אצלנו, אלא ביו-טיוב, דרכנו.

ו… לנשום…

הסיכויים שצלצול הטלפון כרגע הוא משידורי 'קשת' שכועסים על צרוף המערכון של 'ארץ נהדרת' לבלוג שלנו, שואף לאפס. כשברור להם שהבלוגר הקטן כאן הוא עיסוק שולי, לעומת פנייה משפטית ליו-טיוב שתוריד את הסרטון, והרגנו שני תורכים פעמיים.

אבל, האם זה חוקי בכל זאת? נדמה לי שלא. אני אומר את זה כשאני נזכר בגורל המר של אתרי שיתוף הקבצים, כמו אתר lionetwork שהורד ע"י אליס, בתביעה מאיימת. בזמן ששם היה מדובר רק בקישור לאתרים חיצוניים, הרי שכאן מדובר בהצגת וידאו ממש על גבי העמוד שלנו…

שיט, שידורי קשת בטלפון… חייב לזוז.