עוד מעט ושוב מותר לי


אני אנסה, למרות שאני לא בטוח שאני מסוגל לתרגם את זה למילים. אולי בגלל שעד עכשיו, כשפתאום יוצאת לה הבטן, זה פשוט לא היה נראה לי הגיוני. כי מה, נו, אני? אבא? מה זה בדיחה? אני עצמי עוד ילד שיש לו אבא ואמא ואחיות וכל זה. אני עצמי בתוך הסיטואציה הזו, אלא שאני מהצד של הילד, לא האבא. מה פתאום האבא? אמנם על הנייר זה כבר 33 שנים, 34 אוטוטו, אבל בבטן… זה… עוד לא התחלתי לספור אפילו. ומה פתאום אבא? אני שכל חיי הייתי בטוח שאהיה עקר כשתגיע השעה, מאיפה באה לי הפוריות המפתיעה הזו באמצע החיים? לא מסתדר לי בראש, בגוף, בנפש, בכל מה שהוא עדיין אני. לא מסתדר.

השבוע טיילנו לנו זוג הריונים טריים בקניון ההוא בארנה בהרצליה. מלקקים גלידות היינו, וגם אחד את השניה, כשבן-קול קרא לי ללכת אחריו אל אזור הילדים. יש שם מין מרחב כזה של צעצועי-על, שבילדותי היו מעלים בגופי הקטן גלי חשק בלתי נשלטים, ויהיו שיאמרו שאולי אפילו עדיין. היו שם פילונים מרחפים, וקליעה למטרה, וכדורסלים כאלה שאתה קולע ויוצא לך שלשול של נייר, שאחר כך מתורגם לסט מרהיב של 4 טושים ודף צביעה, והיו שם… היו שם… איך הם היו שם… מכוניות מתנגשות.

אמרתי, "את זה אני רוצה!"
אמרה, "ממש"
אמרתי, "רוצה! רוצה!"
אמרה, "אתה רוצה להראות דביל אמיתי?"
אמרתי, "וכל אלה, הדודים והדודות האלה, הם לא נראים דבילים?"
אמרה, "לא"
שאלתי, "ולמה?"
ענתה, "כי הם רוכבים עם ילד".
הבנתי.

ואז זה נפל לי לראשונה מאז הופיעו שני פסים אדומים על פלסטיק לבן. עוד קצת, רק עוד קצת ואני שוב חוזר לשם. עוד קצת ואני שוב הילד שהכרתי, ההוא שהתרגש מרכבת צעצוע, ופילון מעופף, ממכוניות מתנגשות וציפור שעפה גבוה גבוה, ממטוס, הליפוקטר, תלתול והאו-האו. ואז, כשזה יבוא, נראה אותם, את הזמן והגיל, והאלוהים הזה עם ההתבגרות שלו, והמוות שלו, שכל הזמן מתעקש לבוא לי באופק וגם בחלום לעיתים, נראה אותו והכישופים שלו. עוד קצת ואני שוב ילד. שוב מתנגש בילדים מעצבנים, ומרגיש כמו גדול, שוב קונה לעצמי טילון ושוקו בשקית, שוב צופה בסרטים מצויירים, שוב קורא ספרים דקים עם תמונות גדולות, משחק עם ג'יפים צעצוע במיטה, קונה עוד צעצוע ועוד צעצוע ועוד צעצוע, יונק… יונק? יס בייבי, איי אם באק פרום דה אולדז!

הגיע הזמן… באמת… כבר התחלתי להשתעמם.

* עדכון: עברו 4 שנים מאז הפוסט הזה. אני רוצה לישון. אפשר רק לישון?

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • מיה  ביום 23 בספטמבר 2007 בשעה 9:46 PM

    שייקה, קודם כל מזל טוב על הבלוג, באמת הגיע הזמן. ויותר מזה – מזל טוב על הדור המתחדש!!!
    לפני שאתה מתחיל לשחק ברכבות צעצוע, יש לך לעבור מסכת ארוכה של חיתולים, בכיינים, טיפות חלבים, ושלושים בלילות… עוד כמה שנים נתחיל לדבר על רכבות צעצוע…

  • שירי  ביום 27 בספטמבר 2007 בשעה 10:36 PM

    מברוק על הבלוג החדש ( כיף לקרוא אותך כתמיד ).
    ועוד יותר על החדשות המרעישות !!!
    מלא נשיקות לכם על ההתחדשות והגדילה – שתהיה רק בטוב ועם מלא אהבה .

    מזמינה אותך לפגישה משותפת עם הדור החדש שיבוא פה על הנדנדות בשדה בוקר. בלונים , בימבה ובמבה עלינו .

    שירי ( מיש )

  • שי  ביום 27 בספטמבר 2007 בשעה 10:43 PM

    מישמיש… הופה סטופה. גם את הגעת אל 'הבלוג של שי'… וואוו. עכשיו אני ממש מתרגש.

  • מיכל גזית  ביום 6 באוקטובר 2007 בשעה 12:50 AM

    על כל ההריונות והלידות, אלה שכבר, ואלה שבדרך

    אוהבת את הכתיבה שלך

%d בלוגרים אהבו את זה: