ארכיון חודשי: ספטמבר 2007

פחד


יש לי פחד, אני בנאדם, פחד מדברים. קטנים כגדולים, גדולים כיותר גדולים. יש לי פחד מלאבד. משהו וגם מישהו. יש לי פחד שלא אכיר את האנשים הנכונים בזמנים הנכונים. מפספוס. יש לי פחד ממחלות. מלהיות חסר אונים. דווקא אין לי פחד מהלילה, או מלהיות לבד. יש לי פחד מבדידות בלילה. אין לי פחד ממקומות סגורים. יש לי פחד להיות לבד במקום סגור בלילה. יש לי פחד מלפחד יותר מדי. מלהשתגע. שלא אהיה מסוגל לממש את החלומות שלי, ויש לי הרבה חלומות. יש לי חלומות לנצח את הפחדים שלי, וחלומות מלאי פחדים. יש לי רצון לא לפחד. והרצון הזה, מפחיד אותי. יש לי אומץ. יש לי פחד להשתנות, או לשנות. יש לי פחד ממלחמות ופצצות גדולות. יש לי פחד מהלא נודע, ומכל מה שכביכול ידוע. יש לי פחד ממה שמקובל לחשוב, שנפש האדם ניתנת לניבוי. יש לי פחד מהמדע המדוייק, מהסטטיסטיקות וכל שאר הדברים האינטלקטואליים. יש לי פחד שאפסיק ללמוד, שלא ארצה יותר לדעת. יש לי פחד מלהפסיק לאהוב. מלהפוך מתוסכל או ממורמר על אלוהים. יש לי פחד מלאבד מישהו לפני שאמרתי לו שאני אוהב אותו. יש אנשים מסויימים שאני מפחד לספר להם שאני אוהב אותם. יש לי פחד מלהיות מכוער, מהתקרחות, השמנה, קמטים, אין אונות, מזקנה. יש לי פחד מאלצהיימר, ופחד משיכחה. יש לי פחד מחדשות רעות, גלולות מרות ספונטניות. יש לי פחד מהפתעות. יש לי פחד מלהפסיק לראות, מלאבד את השמיעה, או חוש הטעם. יש לי פחד מסרטן בכל מקום, ובעיקר מסרטן במוח. יש לי פחד לאבד את היד הכותבת, ופחד מלהיות עקר. יש לי פחד מלהפסיק לפחד, ביום אחד להיות אדיש להכל. יש לי פחד מלאבד אחיזה בגופי. מלאבד אחיזה בכל דבר שהוא לכאורה שלי. וכל דבר מפחיד, כשהוא הופך להיות 'שלי'. יש לי פחד מזה שאולי אני לא מפחד מספיק. יש לי פחד מלהתאכזב. מלקבל מילה רעה. פחד מדחיה. יש לי פחד מאנשים רעים, ופחד מפחדנים. יש לי פחד, אני בנאדם, יש לי פחד מהמוות.
 
ואתם, אחי הרוחניים, נוגים וענווים, באים ומציעים לי שאחליף כל 'פחד' ב-'דחף'. ואני אומר, אכן עצה שנונה, לואיס היי היתה נגנבת על זה. רק חבל שהחיים קצת יותר מורכבים מ'אום שנטי שנטי אום'.

מודעות פרסומת

למה לא נמות קצת?


למרות שנדמה לעיתים, שאנחנו חיים בתוך נצח מתמשך, שהחיים אלמותיים, אם נרצה ואם לא – כולנו בסוף נמות. המצב הנוכחי שבו אנחנו נושמים, מרגישים, חושבים, זזים, בקיצור חיים – ייפסק, כך נגזר, ולנו אין יד בדבר.

תהיות קיומיות

אחד מסימני השאלה הגדולים הוא לאן הולכת האנרגיה המשתחררת מגופנו. האם היא מתאדה באחת, או שהיא עוברת לממד אחר, כזה שהמודעות שלנו אינה יכולה לעכל, עד שנפגוש בו. אינשטיין מצא שאנרגיה אינה מתכלה אלא משנה צורה. לכן, מבלבלת יותר הסוגיה לגבי היעלמות אנרגיית הקיום שלנו. אם הנשמה אינה מתכלה במוות, האם היא עוברת טרנספורמציה לממד אחר או לצורה אחרת?

עדויות מהעבר השני

ההגדרה המדעית למוות היא דום לב. גלי המוח פוסקים, לא קיימת אספקת חמצן לתאי המוח, טמפרטורת הגוף יורדת, ועולם התחושות משתתק. בהגדרה הזו עומד גם ה"מוות הקליני". תופעת מוות זמנית שאחריה חוזר המטופל לחיים. בסקר שנערך על ידי ג'ורג' גלופ ב-1982, התברר שכשמונה מיליון אנשים בארצות הברית עברו את חוויית המוות הקליני, ומדובר על 30 מיליון אנשים ברחבי העולם.

עדויות רבות, אפשר למצוא בספרו של ריימונד א. מודי,"החיים שאחרי החיים" (הוצאת עדן ורשפים). מודי תיחקר מאות נבדקים שחוו מוות קליני, ומצא דמיון בין כל החוויות ששמע. לפי ממצאיו: השלב הראשון הוא יציאה מהגוף וצפייה עליו מלמעלה. רוב הנבדקים דיווחו על ריחוף בחלל החדר המלווה בתחושת שלווה. רובם טענו שהרגישו שחייהם החלו מחדש; השלב השני – כניסה למנהרה חשוכה שבקצה שלה יש אור. הנבדקים דיווחו על תחושת משיכה עזה אל האור שאצל רובם הופיע כיישות מזמינה ואוהבת; שלב שלישי – פגישה עם האור המלווה בתחושות אושר עילאי; שלב רביעי – פגישה עם קרובי משפחה שמתו; ושלב חמישי – כל פרט בחייהם, גם הקטן ביותר, חלף לנגד עיניהם כמו בסרט רץ.

ללא מגבלות החומר

לא מעט מקורות מציינים את עובדת המשך קיומו של גוף כלשהו לאחר המוות. כך, למשל, אמר רבי יהודה ב"זוהר הקדוש" (ויחי, דף רי"ח-רי"ט): "כל שבעת הימים הנשמה הולכת מביתו לקברו ומקברו לביתו ומתאבלת על הגוף. הולכת לביתו ורואה כולם עצבים ומתאבלת. על כן אנו יושבים שבעה ומתאבלים עם הנשמה של הנפטר. הנשמה יודעת ו"שומעת" מה מדברים אודותיה.

ד"ר אליזבט קובלר רוס מביאה במחקריה על הישארות הנפש, ראיונות עם אנשים שמגופם נקטעו איברים, אשר סיפרו כי כאשר עזבו את גופם כנשמות – היו שוב שלמים. "עיוורים מלידה תיארו בפניי בדיוק מה לבשו האנשים שהיו בחדר שבו היה גופם מונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. הדברים נבדקו ונמצאו מדויקים".

החוויה החוץ גופית נפוצה מאוד גם בקרב אנשים שלא היתה להם נגיעה עם המוות. "הקרנה אסטרלית" היא מצב שבו אדם מוצא עצמו בממד שונה מהממד הפיזי. הוא חווה את המציאות מחוץ לגופו. תחושת הריחוף שצוינה קודם כחלק מחוויית המוות, שייכת גם היא לקטגוריה זו.

טיול אסטרלי

האמונה שלכל אדם יש גוף אסטרלי היא עתיקת יומין. המצרים האמינו ב"קה", שחופף לגוף האסטרלי בו מאמינים רבים היום, כמוהם גם היהודים והטיבטים.

אמונות אלו מתארות גוף נוסף, שהמגבלות הפיזיות אינן חלות עליו. גוף זה חדיר בפני חומרים פיזיים וניתן להפרדה מהגוף הגשמי. עם זאת, תפקידו להעביר אנרגיה של חיים ורגשות לגוף הגשמי, ולכן לא ניתן להפריד בין השניים למשך זמן רב. בשינה, למשל, יוצא הגוף האסטרלי למסע. כך אנו חשים מודעים לחלומנו, לתחושות, לרגשות ואפילו לריחות ומראות. במוות, ניתק הקשר שבין הגוף האסטרלי לגוף הפיזי. כשניתוק זה מתארך, מת הגוף הפיזי, והנשמה עוזבת אותו מכיוון שאינו יכול להתקיים ללא התמיכה של הגוף האסטרלי.

"ספר המתים הטיבטי" (הוצאת אסטרולוג) מתאר את הגוף האסטרלי כגוף מאיר המשייט לעבר ממדי קיום עליונים. בתוך גוף זה, הנשמה מתנתקת ממקורות האנרגיה הפיזיים ומתחברת למקור האנרגיה המטאפיזי.

חוויית הטיול האסטרלי אינה מחייבת להגיע למוות קליני. בזמן צום או התייבשות, יוצא הגוף האסטרלי מהגוף הפיזי, במטרה להיטען באנרגית חיים שתכפר על המחסור במזון ושתייה, שהם אנרגיה גשמית. טיול אסטרלי יכול להתבצע גם במודעות, למשל, במדיטציה, או על ידי היפנוזה עמוקה. ספרים רבים נכתבו בנושא זה, ביניהם גם ספרו של קרלוס קסטנדה "אמנות החלימה" (הוצאת זמורה ביתן), המתאר את הגישה השמאנית לתיקשור עם הממדים הרוחניים. כל הדתות בעולם, ובהן העתיקות ביותר, תומכות בתיאוריה כמעט זהה בנושא היציאה מהגוף.

בזמן המוות, חדל הגוף הפיזי מלהתקיים, והגוף האסטרלי ממשיך לבדו. אך מכיוון ששני גופים אלו מטעינים זה את זה, גם הגוף האסטרלי בסופו של דבר חדל מלהתקיים. כך, ניתן להסביר את תופעות המסע האסטרלי שחווים אנשים שעוברים מוות קליני. הם עדיין לא עברו את השלב שבו ניתק לחלוטין הגוף האסטרלי מהפיזי, וחדל מלהתקיים. הם נותרו בשלב הביניים, ועדיין לא סיימו את תהליך המוות שלהם.

סמים כדלת לטיול אסטרלי

גם סמים יכולים לגרום לעזיבת הגוף האסטרלי את הפיזי וליציאה ל"טיול". קטאמין, למשל, הוא סם מרדים, שהשימוש בו נעשה על חיות גדולות כסוסים שגורם להרדמת הגוף הפיזי, כך שהנוטל אותו אינו חש קשר לגופו. למרות זאת הוא מצוי במצב של מודעות. אנשים שנטלו סם זה, דיווחו על איבוד הקשר למציאות הפיזית ומסע בממד חוץ גופי.

מעניין יותר הוא האפקט אשר דיווחו אנשים שנטלו סם הזיה, הנקרא DMT. בספרו המרתק, "DMT- The spirit Molecule", מציג ד"ר סטרסמן ניסוי שערך בקרב 60 מתנדבים שלהם הזריק סם זה. החומר העיקרי המופק מ-DMT גורם לשינוי פיזיולוגי במוח, והוא קורה לכולנו במקרים מסוימים בחיים, כמו ברגעים של מצוקה וכעס, סקס, וברגעי הלידה והמוות.

הנבחנים דיווחו על מצבים של כמעט-מוות (Near Death Experience), והתיאורים שבהם השתמשו התאימו לחוויות שדווחו על ידי אנשים שחוו מוות קליני. גם הם חוו תחושות שחרור ואושר, וצפו בחייהם חולפים על פניהם, גם הם ביקרו באותה מערה שאור בקצה שלה.

הספקנים ודאי יאמרו שזוהי הוכחה לכך שחומר חיצוני פיזי יכול לגרום לחוויות מיסטיות שכל מקורן הוא במוח האדם. מצד שני, וכך טוען גם ד"ר סטרסמן, אנשים אלו דיווחו על תיקשור עם ישויות מממדים גבוהים יותר כמלאכים, רוחות וחוצנים. ממחקרו הסיק ד"ר סטרסמן כי חוויית המוות מתחילה בשינויים העוברים על מוח האדם המעבירים אותו לממד תודעתי אחר.

יש לזכור כי מדובר בסמים מסוכנים, שהשימוש בהם עלול לגרום לאיבוד הדעת של הנוטל אותם. זו הסיבה שמורים רוחניים רבים מתנגדים לשימוש בסמים, ומשתמשים בדרכים הטבעיות לכך, כמדיטציה ותיקשור.

להתעורר למציאות חדשה

להיות מודע לממד הרוחני שמהעבר השני פירושו להתעורר למציאות חדשה. אנחנו מותנים לראות את המציאות הפיזית מתוך תפיסת עולם שהוטבעה בנו או שבחרנו ואימצנו לנו לאורך חיינו. עבור אלו שחוו מסע אסטרלי חוץ גופי תפיסת המציאות אינה נשארת כשהיתה.

מאיה ברש, טראנס-מדיום ומרפאה קוונטית, יכולה לספר הרבה על מסעות אסטרליים. ברש עברה לפני עשר שנים מוות קליני ששינה את התייחסותה לחיים. "מוות קליני הוא מצב של מודעות, כשבגוף הפיזי, לזמן מאוד קצר, אין דופק. המשמעות היא שלזמן קצר פשוט לא הייתי, תופעה המכונה 'חוויה חוץ גופית' (Out of the body Experience). " "תהליך זה אורך מספר שניות ובו התודעה מתרחקת מהגוף הפיזי, וההכרה מתרחבת. אתה נוסע על הגוף האסטרלי. כל תשומת הלב בחיים הפיזיים היא על הגוף וחמשת-ששת החושים. כשאני הייתי מחוץ לגוף, יכולתי לראות הכל בנקודת מבט רחבה מאוד, ראייה היקפית של 360 מעלות. ראיתי את עצמי, את החדר שהייתי בו, יכולתי לשמוע כל מה שקורה סביבי. זו תחושה של ריחוף, אין משקל, תחושת ציפה, להתנסות, לשמוע ולהריח באופן ברור וחד ביותר. היום אני מגדירה את זה כהתרחבות של המודעות".

הספריה הקאשית

החוויה של ברש התרחשה בעת שביקרה אצל רופא שיניים. "הוא נתן לי גז צחוק, ונשאבתי, כמו על ידי סופת טורנדו. גם הצלילים נשמעו גבוהים יותר ולא רגילים. הרופא היה היסטרי וסיפר שלא היה לי דופק. ראיתי שהוא מדבר בטלפון, ושמעתי בבירור את מה שאמר. ראיתי אותו מביט בי, ואומר לאפרכסת שהוא חייב לקרוא למד"א כי יש בעיה".

מה היתה ההתייחסות שלך למצב שבו את נמצאת?
"הרגע הראשוני של היציאה מהגוף היה די מפחיד. תחושה של חוסר שליטה. זה קורה כל כך מהר, ואתה לא מספיק להבין מה קורה. אבל אחר כך אין כל פחד או דאגה. יש מין נוחות ושקט גדולים מאוד, ותחושה של ביטחון, תחושה של רטט פנימי שאתה לא מכיר. זה כאילו שאני אראה לך איזה צבע או טעם שלא היכרת. אחר כך התחושה היתה קסומה".

האם השתנית בעקבות החוויה שעברת?
"החשיפה לגופים מודעים יותר ממה שאנחנו מכירים גורמת לשינוי ההבנה של החווה, מתפיסה תלת ממדית לרב ממדית. כל החושים עובדים אחרת. אחרי החוויה הזו החיים לא יכולים לשוב למסלולם הרגיל. היום, כשאני עובדת עם אנשים, אני מתחברת לממדים האלו מתוך מודעות, ומשם מקבלת הרבה אינפורמציה שעוזרת בעולם הזה. במקום הזה, הקרוי גם הספריה הקאשית (הקוסמית), שנמצא בין הממד האסטרלי למנטלי, נמצאת כל האינפורמציה הנדרשת לקיום.

"אני לא פוחדת למות ומרגישה שלוות נפש מול המשך של דרך. גם הקבלה מדברת על זה שהמהות שלנו היא אינסופית, ואני מחכה לחזור למקור".

אם כל כך טוב בעבר השני, אז למה לא למות מתוך בחירה כבר עכשיו?
"יש משמעות לקיום שלנו כאן. אתה בא לתיקון של עצמך. יש מסלול שהנשמה עוברת, אפילו שפה זה עמק הבכא, אני לא רוצה לקצר את החיים כי אז אחזור עם ריבית. מתוך המקורות האלו שחוויתי והכרתי, אני יודעת שאני צריכה לחיות את חיי".

למות בעודנו בחיים

למרות ההבנה כי המוות הוא נקודת ציון שלא ניתן להתעלם ממנה, עדיין רוב בני האדם בוחרים להתעלם מכך. מורים רוחניים רבים מדברים על גישה חדשה למוות: להכניס אותו לחיי היומיום.

"ספר המתים הטיבטי" מבקש להאיר את עיני הקוראים על ידי הקריאה להתעורר רוחנית כבר עכשיו, ולנתק עצמנו מהכבלים הפיזיים, לפני שהמוות יעשה זאת בכל מקרה. גישת הטיבטים, כמו גם גישת הבודהיסטים, מתייחסת אל המוות כאל נקודת ציון שהיא חלק אינטגרלי מהחיים עצמם, שבלעדיה אין לחיים משמעות. אחרי הכל, מה הם החיים, ללא המוות? שהרי אם היינו חיים ללא הגבלה, אפשר לנחש שזה היה הופך כבר להיות די משעמם. רק בזכות העובדה שהמוות נמצא בסוף הדרך, עולה משמעות לחיים.

המוות קיים בכל דבר סביבנו. כל יום הוא מוות של יום האתמול, כשם שכל רגע הוא מוות של הרגע החולף. חיים ומוות הם הפכים נדרשים ומשלימים, שלא יכולים להתקיים האחד ללא השני. רק כשמגיעה השעה ואדם ניצב מול מותו, עולה המשמעות האמיתית של חייו. עד אותו רגע, ראה האדם בעצמו יצור אלמותי, והנה הגיעה השעה. פתאום כל מעשיו, כל חלומותיו ושאיפותיו נתפסים אחרת בעיניו. הוא עלול להבין שהוא בילה את מרבית חייו בצורה חסרת תכלית. דווקא המוות, אם נשכיל לתת לו לחיות לצידנו הוא התשובה הברורה ביותר לסיבות קיומנו ולמטרות הרוחניות שלפנינו. הוא זה שמעניק לעולם שלנו אלטרנטיבה רוחנית. אז מה אתם אומרים… מפחדים קצת פחות?
סייע בהכנת התחקיר לכתבה: רועי שני

בלוג חדש


בלוג חדש…

נעים מאוד. אמנם אני באינטרנט מ-92… וכל הזמן הזה הלכה והתפתחה לה סביב הבלוגיאדה העולמית. שנים שאני אומר לעצמי שהגיע הזמן לפתוח בלוג. ניסיתי הכל… וורדפרס, מייספייס, תפוזבלוג, אפילו בלוג שקודדתי לבד, שום דבר לא באמת גרם לי לשבת ולכתוב. עכשיו נפלו מילותיי על השרת של 'רשימות'. יש לי תחושה שכאן זה יקרה לי סופסוף…

אז אתם מוזמנים אל קומץ הגיגי הציבוריים. כאן תמצאו אותי, את ביתי, כמה מהמאמרים שפירסמתי פה ושם, וגם כמה סיפורים קצרים, ככה על הדרך. לכו תדעו, אולי תמצאו כאן אמת או שתיים. אשמח מאוד לפידבקים.

אחרי הכל, אני ותיק ברשת, אבל בלוגר מתחיל.

מכתב לראש העיר


כבוד ראש העיר , ברכות כלשהן,

הנדון: 6 בבוקר
כפי שאתה ודאי יודע, בקרוב תיפול פה פצצת אטום, והכל יימס מעוצמת החום. בתקופה האחרונה קשה לי לישון בבקרים. אתה אישרת, חרף כל מחאה שהיא, לבנות מול הים שלי עיר שניה. אתה קראת לה 'גוש גדול', וצדקת. הוא באמת נורא גדול. הבעיה שלי היא שמדי בוקר, מישהו דופק שם עם פטיש על ברזל. זה מאוד מטריד, כבוד ראש העיר, בעיקר את שנתי. אני, כמו רבים ממכריי, ישן כשאני עייף. כמו רבים, אני ישן לרוב בלילה. וב-6 בבוקר, אני בהחלט עודני ישן. ויש איזה חוק עירוני כזה שאומר שמותר להתחיל לדפוק על ברזלים כבר מ-6. אבל מה יש ב-6? למה דווקא 6? אתה מכיר מישהו שמתעורר ב-6? אני לא מכיר מישהו כזה, פרט להוא שדופק לי בפטיש על ברזל. יש ימים שהוא מתחיל לדפוק כבר ב5:52. בהתחלה הייתי מתעצבן וצועק לו 'עבריין' מהחלון. אבל הוא לא היה מתרגש. עד שיום אחד הוא אמר: "תזמין משטרה". חכם גדול באמת, עד שהיא תגיע כבר יהיה 6 ו-6 דקות. ידעת שבהירושימה, למשך עשירית השניה הורגש חום בעוצמה של 6 שמשות? קראתי, ולמשך כל אותה שניה החום לא ירד מעוצמה של השמש שלנו, זו שבקושי יצאה ב-6, בזמן שממול מתחיל ההוא לדפוק בברזל. למה בכלל מישהו צריך לדפוק על ברזל? מה הוא תולה שם? ולאן הוא לקח את הים? שאלת את עצמך פעם למה זרקו את הפצצה השניה על נגסקי? אומרים שסתם, באמת, קראתי. אפשר ללמוד המון מקריאה.וידעת למשל שגל ההדף שיצא מ'ליטל בוי' היה מהיר כמו הקול? וכמו שאתה יודע, הקול מהיר מאוד. קח למשל רעם, איך מהר מגיע אחרי הברק? או למשל דפיקה של פטיש על ברזל ב-6 בבוקר. איך מהר אני מתעורר!
מעניין איך אחרי כל החום הזה, היה למישהו שם כוח לחזור לבנות. בטח היתה שם בנייה ענפה, בהירושימה, גם בנגסקי. וגם כאן. ענפה ביותר. עוד לפני הפצצה. שמע, קראתי שאם ממגנים טוב, ישנה סבירות כלשהי, שלפחות הבניין יעמוד בעוצמת הפיצוץ. אתה תישרף, כבוד ראש העיר, אבל הקירות ישתמרו טוב טוב, ואיתם הזכרון ממך. אחרי הכל, איזה ראש עיר לא רוצה שיזכרו אותו אחרי שהוא הולך? תגיד, חוץ מלהגן עלינו מפני הים, הגוש הזה, הוא ממוגן? אחרי הכל, ההוא שם דופק על ברזל, אז כנראה שמדובר בחומרים חזקים, כמו ברזל למשל. יכול להיות, כבוד ראש העיר, שאחרי הפצצה, הגוש הגדול הוא כל מה שישאר כאן? כלומר, הוא, והים שמאחוריו?

בינתיים, כבוד ראש העיר, אני מבקש, כתושב שמכבד את שנתו. תגיד להוא שיפסיק לדפוק ב-6 בבוקר על הברזל, לפחות איזה כמה שנים, רצוי הקרובות. בנאדם רוצה לישון כמו בנאדם, לפני שהוא מתעורר לחום של 6 שמשות.

עוד מעט ושוב מותר לי


אני אנסה, למרות שאני לא בטוח שאני מסוגל לתרגם את זה למילים. אולי בגלל שעד עכשיו, כשפתאום יוצאת לה הבטן, זה פשוט לא היה נראה לי הגיוני. כי מה, נו, אני? אבא? מה זה בדיחה? אני עצמי עוד ילד שיש לו אבא ואמא ואחיות וכל זה. אני עצמי בתוך הסיטואציה הזו, אלא שאני מהצד של הילד, לא האבא. מה פתאום האבא? אמנם על הנייר זה כבר 33 שנים, 34 אוטוטו, אבל בבטן… זה… עוד לא התחלתי לספור אפילו. ומה פתאום אבא? אני שכל חיי הייתי בטוח שאהיה עקר כשתגיע השעה, מאיפה באה לי הפוריות המפתיעה הזו באמצע החיים? לא מסתדר לי בראש, בגוף, בנפש, בכל מה שהוא עדיין אני. לא מסתדר.

השבוע טיילנו לנו זוג הריונים טריים בקניון ההוא בארנה בהרצליה. מלקקים גלידות היינו, וגם אחד את השניה, כשבן-קול קרא לי ללכת אחריו אל אזור הילדים. יש שם מין מרחב כזה של צעצועי-על, שבילדותי היו מעלים בגופי הקטן גלי חשק בלתי נשלטים, ויהיו שיאמרו שאולי אפילו עדיין. היו שם פילונים מרחפים, וקליעה למטרה, וכדורסלים כאלה שאתה קולע ויוצא לך שלשול של נייר, שאחר כך מתורגם לסט מרהיב של 4 טושים ודף צביעה, והיו שם… היו שם… איך הם היו שם… מכוניות מתנגשות.

אמרתי, "את זה אני רוצה!"
אמרה, "ממש"
אמרתי, "רוצה! רוצה!"
אמרה, "אתה רוצה להראות דביל אמיתי?"
אמרתי, "וכל אלה, הדודים והדודות האלה, הם לא נראים דבילים?"
אמרה, "לא"
שאלתי, "ולמה?"
ענתה, "כי הם רוכבים עם ילד".
הבנתי.

ואז זה נפל לי לראשונה מאז הופיעו שני פסים אדומים על פלסטיק לבן. עוד קצת, רק עוד קצת ואני שוב חוזר לשם. עוד קצת ואני שוב הילד שהכרתי, ההוא שהתרגש מרכבת צעצוע, ופילון מעופף, ממכוניות מתנגשות וציפור שעפה גבוה גבוה, ממטוס, הליפוקטר, תלתול והאו-האו. ואז, כשזה יבוא, נראה אותם, את הזמן והגיל, והאלוהים הזה עם ההתבגרות שלו, והמוות שלו, שכל הזמן מתעקש לבוא לי באופק וגם בחלום לעיתים, נראה אותו והכישופים שלו. עוד קצת ואני שוב ילד. שוב מתנגש בילדים מעצבנים, ומרגיש כמו גדול, שוב קונה לעצמי טילון ושוקו בשקית, שוב צופה בסרטים מצויירים, שוב קורא ספרים דקים עם תמונות גדולות, משחק עם ג'יפים צעצוע במיטה, קונה עוד צעצוע ועוד צעצוע ועוד צעצוע, יונק… יונק? יס בייבי, איי אם באק פרום דה אולדז!

הגיע הזמן… באמת… כבר התחלתי להשתעמם.

* עדכון: עברו 4 שנים מאז הפוסט הזה. אני רוצה לישון. אפשר רק לישון?

אני רוצה


כבר שנים שאני רוצה את כל מה שאני הכי רוצה. שנים, שכל רצון שלי גורם לי לרצות עוד. שכל מימוש, מוליד רצון חדש. שנים קשות, שעיקר עיסוקי הוא לרצות את כל מה שאני הכי רוצה. שנים ארוכות. שלושים ושלוש אם לדייק.

למשל, אני רוצה סטארטאפ. משהו עם חזון גדול ועבודה מינימלית. רצוי אתר, כי אין לי כוח לתוכנות, וזה מה שאני הכי יודע לעשות. בומבסטי. אבל קטן. גאוני. אבל מצומצם. רצוי להיט.

אני רוצה לעשות סרט. משהו באורך מלא כפול שניים. להיט קולנועי עם שחקנים טובים, רצוי כאלה לא מוכרים, בשביל הפירגון. אבל מקצועיים. בכל זאת, יש לי עקרונות גם כבמאי. סיפור אדיר, עצום, מופלג, על אונייה שלעולם לא טובעת, באמת, לא משהו שמישהו ראה או עשה או לקח מה-דיוידי. משהו, שכשיאיר לפיד יראיין אותי, אני אומר בחיוך: "רק באתי להראות לכם איך עושים קולנוע, ואני כבר הולך". פשוט. לוקיישן אחד, אולם חשוך. שחקן-שניים, שלושה גם בסדר. אחד מהם הוא אני.

אני רוצה להוציא ספר. לבד. כבר הכל מוכן. אפילו הלכתי ללמוד כתיבה יוצרת אצל איזו סופרת לסבית ידועה, וגם לקחתי קורס בעריכה. עכשיו כל פסיק הוא פסיק, וכל נקודה נקודה. גם בררתי כמה יעלה לי, שלושים אלף שקל, זה לא סיפור. זה ספר. וכבר קניתי דפים, ספירלות ומכונת כריכה משל עצמי. כרגע היא קצת שבורה, אבל יש עדיין אחריות.

אני גם רוצה נורא לעשות את הפסטיבל הכי גדול, הכי נחשב, הכי קולי, הכי הכי של העידן החדש. פסטיבל מוסיקה אלטרנטיבי, שיקיק אס לכל הבומבמלות ושנטיפות באשר הם. מה לא יהיה שם? מדיטציה, הארה, יוגה, שמוגה, טנטרה שמנטרה, כל החרא הרוחני הזה. היום זה מוכר. ואולי יש סיכוי לאיזה רווח אפילו, או שניים. אום.

ואלבום. אני חייב פשוט מוכרח להוציא אלבום. לא משהו חדש, אבל משהו נדיר. משהו אדיר. באמת, לא… אבל פצצה. כזה שרק יזכירו את שמו, ומיד יוסיפו 'אההה… זה ההוא… שמנגן בזה… עם הקול הזה הככה… הוא תותח". יהיו כינורות, מנדולינות, גיטרות רטובות, תופים חיים, ובאס מת. מנדולינות בעצם לא יהיו.

אני גם רוצה לכתוב לטלויזיה. אפילו לטלויזיה שלנו בחדר. 14 אינטש של JVC. וגם לצייר משהו. לא קטן, גדול. אבל קטן. משהו שיחליף את גלית גוטמן בגשר ההלכה. אולי דיוקן של מישהו… אולי של גלית גוטמן… בטוח יאהבו. אני רוצה להקים בית קפה שמתמחה בסנדוויצ'ים. אני רוצה חנות תכשיטים עם קטע. ולעבד את האדמה. גידולים אורגניים, אפילו בטטה.

אני רוצה שיאהבו את מה שאני עושה, את מה שאני מייצג, את מי שאני!
אני רוצה לדעת מי אני. או מה אני עושה. ומה אני מייצג.
מה אני מייצג?