המחלקה הטכנית


בת קול: שי שלום. הבנתי שאתמול פנית למחלקה הטכנית שלנו, וכדי לייעל את השירות נשמח אם תענה לסקר קצר, אתה פנוי?
שי: פנוי, כן, רק שאני לא ממש זוכר מה היה אתמול.
בת קול: אני רואה כאן שהתקשית להתחבר לאתר וביקשת עזרה.
שי: אה, נכון. אבל זה היה ממש קצר. ביקשתי את הססמא, והבחורה הנחמדה נתנה לי אותה.
בת קול: אוקיי, אז תוכל לענות על כמה שאלות קצרות?
שי: זה הכרחי?
בת קול: זה יעזור לנו לייעל את השרות בעתיד.
שי: נו, טוב.
בת קול: האם אתה מרוצה מהשרות שקיבלת?
שי: כן. ביקשתי תזכורת לססמא וקיבלתי.
בת קול: האם הבעיה שלשמה התקשרת נפתרה?
שי: כן, לא היתה לי ססמא, ועכשיו יש לי.
בת קול: אוקיי. האם הדרך שקיבלת לפתרון היתה ברורה?
שי: כן, הזכירו לי את הססמא, ואכן נזכרתי.
בת קול: האם נותן השרות מטעמינו הראה מקצועיות בפתרון בעייתך?
שי: כמובן. היא נתנה לי בדיוק את הססמא ששכחתי.
בת קול: האם נותן השירות מטעמינו היה אדיב?
שי: מאוד. מאוד. אם אני זוכר נכון היא אמרה: ״הנה הססמא, בבקשה״.
בת קול: האם השרות היה כמצופה, מתחת למצופה או מעל למצופה?
שי: מעל! תרשמי מעל למצופה!
בת קול: מעל? במה זה התבטא?
שי: היא נתנה לי את הססמא. ואז היא אפילו אייתה אותה!
(עכשיו כבר נחנק מצחוק בגרון ועינת באוטו לצידי עם דמעות)
בת קול: הכל בסדר?
שי: כן, כן, זה פשוט שהשיחה שלי אתמול היתה קצרה אפילו מהסקר הזה.
בת קול: אני מבינה. בסיכומו של עניין, איך היית מדרג את השירות שקיבלת מ-1 עד 10?
שי: עשר! עשר!
בת קול: תפנה שוב לתמיכה הטכנית בעתיד?
שי: אם אשכח את הססמא, אפנה מיד!
בת קול: אז תודה על זמנך ויום טוב.
שי: תודה לך!

אני ויהלי מדברים על בחירות


קצת לפני בחירת אובאמה, אני יושב עם יהלי (כרגע בן 4.5) מול הטלויזיה ומדבר איתו על בחירות:

שי: אתה יודע יהלי שבאמריקה בוחרים נשיא?
יהלי: מה, אבל כבר יש את אובמבה.
שי: כן, אבל מדי כמה זמן, האנשים מחליטים אם אובמבה ימשיך או שיחליפו אותו.
יהלי: למה?
שי: כי ככה זה. האנשים של המדינה מחליטים מי הכי בא להם. ואולי יחליפו אותו.
יהלי: אוף, למה???
שי: ככה זה בעולם. גם בישראל יהיה בקרוב בחירות.
יהלי: מה, גם את ביבי?
שי: כן, העם יחליט אם הוא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה או לא.
יהלי: העם דורש צדחברתי?
שי: כן, העם הזה.
יהלי: אוף, למה!!!?
שי: כי ככה זה. כי אולי האנשים בישראל חושבים שהם לא מרוצים מביבי ורוצים להחליף אותו.
יהלי: אסור לדבר ככה!
שי: מותר דווקא. אני למשל, לא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה.
יהלי: אבא! שלא תדבר ככה!
שי: למה? הוא איש טוב, אבל אני לא אוהב אותו בתור ראש ממשלה.
יהלי: אבא, תפסיק!!!
שי: זה בסדר, יהלי, זה מותר לחשוב גם ככה.
יהלי: תגיד שאתה משקר!
שי: אבל אני לא משקר.
יהלי: אוף, תפסיקקקקקק…..
שי: יהלי, זה בסדר, זה משהו טוב, שנותנים לנו להחליט מי ינהל את המדינה שלנו.
יהלי: אז אתה יודע משהו? אם תדבר ככה… אז… אז… אז אלוהים יכעס עליך!

הבנתם? עוד אחד שחושב שביבי הוא אלוהים…

קטיף ערבי


תפוזים

אני מציץ החוצה מהחלון ורואה בחצר של השכנה הצמודה לביתי בחור צעיר, בתוך החצר שלה, מרוקן לה את עץ הלימונים היפה, הגאה, הריחני, זה שצהוב יותר משלי, ואז עובר לעץ התפוזים. יש לו שקיות מוכנות בצד, והוא עובד מיומן מאוד. ממול, ממתין רכב עם חבר בזמן עישון סיגריה, שבעצמו אוכל תפוז. ומתוך הרכב, מבצבצים צבעי צהוב וכתום, כנראה מהשלל הנאה שקטפו כבר מרחבי העיר. שיטה חכמה, אני חושב, במקום לגדל לך פרדס (ח'תכת כאב ראש בטח), סע לך בניחותא בין שכונות הבתים, קטוף משלל פירות ההדר, והנה הסתדרת. עסק לכל דבר.

אני נורא רוצה לצאת צדיק ואומר לו: "אהו! למה ככה? למה אתה גונב מהם? ביקשת רשות?"
והוא מביט בי במבט רצחני, אומר במבטא כבד: "סתום ת'פה ש'ך! שמעת? ת'ה שמעת?"

מ-אוד שמעתי. אמא. ואז אני מבין שאין לי מושג מה זה אומר הסיפור הזה. שאני עדיין לא באמת מבין איך לאכול אותו. האם אני אמור להגיב לצמד חמד הזה? האם חכם יהיה להקשיב לו ולסתום את הפה? האם נכון ומוסרי הוא להלחם עבור הלימונים של שכנתי, אגב כך לסכן את חיי על גנב שולי? והאם יש משמעות לכך שנתקלתי בתופעה הזו באמצע היום? האם… האם… האם אני אמור לתת לו להמשיך לחיות את חייו ככה, כמו שהוא, גנב קטן, איש עסקים קטן, סתם קטן. ולמה הוא לא גונב מהלימונים שלי? האם עד כדי כך פחות בשלים הם מאלה של שכנתי?!

כלל אצבע בבחירת דמות


אני רוצה שתסתכלו רגע על האנשים סביבכם, איפה שלא תהיו. הביטו אל תוך עיניהם, פניהם. האם הגבות שלהם רפויות או שדאגה עומדת בהן, כעס, נרגנות, אולי עצבות? אם זה המצב, אז דעו לכם – הם לא מאושרים. ואין, פשוט אין, אנשים עם גבות רפויות. וגם אתם… תרפו.

ואז היה אחד שהגבות שלו היו רפויות תמיד. הנשימה שלו, משוחררת וכנועה. הסבל לא דרך בביתו. עצב, כעס, שנאה, טינה – כל אלה היו אוייבים מרים שהביס בכוחו של חיוך אחד. אין בכך כדי להסיק לגביו שהיה לו נוח תמיד. היו גם כמה רגעים קשים. אבל הוא מעולם לא סבל. גם כשכאב לו, כששרף לו, כשצרב לו, גירד לו, עקץ לו, נחמץ לו, לחץ לו, היה מר לו – הוא לא סבל. ככה החיים, אמר, רק על זה שהחליטו לקרות לי, אני מאושר.

וזהו. כי הבעיה עם אנשים כאלה, היא שעבור האוחזים בעט, הם מהווים שעמום אחד גדול. שהרי מה יש לספר על אחד מאושר, שמח בחלקו, שמעז לא לסבול לעולם? אם אין פה קונפליקט, אז אין התפתחות, ובטח שלא התמודדות או פתרון שהם אבות הסיפור הקלאסי.

אין סיפור.

ודמות שרוצה שיכתבו עליה סיפור, מוטב אם תתחשב, לפחות באופן הבסיסי, ותדאג לאיזה סבל מינימלי. ככל שתסבול יותר – כן ייטב הסיפור.

סופרים, התרחקו מדמויות רפויות גבות! ראו הוזהרתם!

חטפתי דו"ח


החנתי את הרכב על המדרכה, באדום-לבן, כמו חוראני כנהוג במדינת תל-אביב, כשמוציאים כסף מכספומט. נכון, לא בסדר. נכון, לא כל כך נורא, כי בסך הכל היה מדובר במדרכה שכבר די "מקובל" לחנות עליה, ולצד הרכב שלי היו איזה חמישה-שישה רכבים נוספים. ואז ראיתי אותו. מכווץ גבותיו בתוך הקסדה, ישוב על הטוסטוס, כותב לי דו"ח נחוש.

"הא-הו! פקחוס!", אמרתי.
הוא לא ענה, וגם לא הביט בי.
"רק הוצאתי כסף מהכספומט, זה משהו דחוף, זה דוחה חוק, זה… בחיאת, וותר לי".
"קח", אמר והגיש לי דו"ח של 500 ש"ח.
"ווא! מה זה הסכום הזה??"
"פעם הבאה אל תחנה על המדרכה"
"רגע, רגע, אתה לא יכול לעשות לי את זה עכשיו. בחייך, זה ח'תכת סכום זה!" מהכספומט הוצאתי פחות!"
"יום טוב, אדוני"
"מה יום טוב? איך יהיה טוב? בחייך!"
"מצטער".
"רגע… רגע, רגע, רגע… אביב אנסקי?"
"אההה…"
"אנ'לא מאמין! אביב אנסקי! ש-נים!"
"אה, נכון. כן. אתה שי, מהיסודי"
"אביב! מה שלומך בנאדם! אנ'לא מאמין שזה אתה… מה איתך?"
"בסדר, בסדר. חי. עובד. יש לי משפחה. ילדים".
"ילדים? כמה?"
"שלושה כבר"
"וואוו! מדהים!", נדהמתי.
"ואתה?", שאל פתאום בהיסוס.
"אני שניים. אחד טרי ממש".
"מזל טוב".
"וואוו. כמעט לא השתניית, אביב!"
"כן, גם אתה האמת… גם אתה… האמת".
"בוא'נא, יפה עליך הפוזה של הפקח!"
"אה, כן, אתה יודע, עבודה, עובדים".
"מה זה, הארלי דיווידסון?"
"לא, זה טוסטוס".
"נכון, נכון. בוא'נא, זוכר איזה מצחיקים היינו פעם?"
"כן………"
"חחח!"
"כן… כן…"
"חחחחח!"
"כן…."
"א-ביב אנ-סקי! יא אללה!"
"כן, כן, נכון, נכון. טוב, אחי, אני חייב להמשיך, יש לי המון עבודה".
"בטח, בטח, טוב לראות אותך, בנאדם!"
"כן, תודה".
"אז רגע, מה אני עושה עם הדו"ח? קח, שתוכל לבטל".
"אה… בטח, בטח. תשמע… עם הדו"ח… אני… אתה… לבטל… דו"ח… אני לא יכול".
"מה לא יכול?"
"מצטער, אחי, כבר כתבתי".
"מה זה השטויות האלה? זה התירוץ של כל הפקחים!"
"ואני פקח. וכבר כתבתי".
"למדנו יחד ביסודי!"
"נכון. לא היינו החברים הכי טובים, וגם לא ממש התייחסת אלי, אבל בלי קשר לזה – כבר כתבתי".
"אני לא התייחסתי אליך?"
"לא רק אתה. כולם. אבל בסדר, החיים זרמו, הנה, יש לי עבודה, אישה מדהימה, וילדים משלי".
"וזה נראה ונשמע מעולה, אביב".
"כן. זה מעולה. אבל לא בא במקום".
"במקום מה?"
"עזוב, לא משנה. בלי קשר לזה, יש משפט: את הנעשה אין להשיב".
"גם את הדו"ח?".
"מצטער. אני לא יכול לעשות כבר כלום".

"… גם אני".

הקלות הבלתי נסבלת של ההתעלמות מהמחאה


אחחח… יש לנו ממשלה מוזרה. מתוך איזה בטחון עצמי עצום נוצרה לנו קואליציה ענקית מימדים, ובמקום שבו היינו מצפים לראות תשומת לב מיוחדת לזעקת המחאה של 2011, הרי שאנחנו מגלים שוב ושוב, בכל פעם מחדש, איך הממשלה הזו צוחקת לנו בפרצוף. מישירה מבט אל כל אחד ואחד מאיתנו, מחייכת קצת, עוד קצת, ומתפקעת מצחוק. מה שהכי כואב כאן הוא שאת זה עושה הקואליציה הענקית הזו, שכביכול, אמורה לייצג את הרוב. הנה המודעה מהיום בבוקר, כפי שצילמתי מתוך "ישראל היום":

היתה כאן מחאה או מה?

לפי הקלות המדהימה של שטייניץ לגזור עלינו העלאת מס הכנסה, מע"מ, מס חברות, הורדה בקצבאות ילדים וזקנים, דלק, אלכוהול, סיגריות, ירקות ופירות… וכל מה שעוד לא נכנס במסגרת של הכתבה (ושהוסתר היטב ע"י עיתונאיו של נתניהו), נראה שלא רק שלא היתה כאן מחאה חברתית, אלא שיש כאן נסיון להפוך את ישראל למדינה ניאו-ליברלית שפרט להתערבות במיסיה וגזירותיה, אין כאן שמץ של הבנה סוציאלית למה הם חיים בכבוד. המעמד הבינוני – יונמך, והנמוך – יונמך עוד, והעני? שיתאבד או משהו.

ומה לגבי ההטבות?

מה שיותר מכעיס בכל הסיפור הזה הוא, שהבטאון הפרטי של ממשלת נתניהו מעז להציג את החדשה הנוראית הזו כהישג. הם קוראים לאי-גזירה – "הטבה". כך קורה שכשחינוך חינם לא נפגע – זו הטבה. ביטולה של גזירה, היא לא הטבה – היא הודאה בטעות. וכשתבוטלנה הגזרות המוזרות לעייל (כי עוד נצעק) – אל תאמינו להם כשהם יקראו לזה "הטבות".

אז מה קורה כאן?

ישראל הולכת לכיוון של מדינת-ממשלה ולא מדינת-כל-אזרחיה. ההתנהגות הזו של הממשלה היא בדיוק מה שרע ונורא בשיטת הבחירות שלנו. היא-היא מה שנוגס בדמוקרטיה הישראלית ומאפשר לממשלה לשחק עם תקציב המדינה כבשלה. זו הסיבה, שלפני כל דרישה עתידית מהמחאה שבוא תבוא, יש לעמוד על שינוי שיטת הבחירות, כך שתחזיר את הכוח לידי האזרח ותייצב כאן מדינה דמוקרטית. כמו כן, אנחנו צריכים לדרוש חקיקת חוקה מסודרת שתכלול בתוכה, אחת ולתמיד, מיסוד של הבטחון הסוציאלי, ולא דיבורים כמו חול, שלא מותירים מה לאכול.

מקדונלדס + בריאות (?)


מקדונלדס ובריאות הולך יחד?

פניה דרך אתר מקדונלדס באינטרנט
נושא: פניות הציבור
שם מלא: שי עדן
דוא"ל: shaieden@gmail.com

שלום למקדונלדים,

יש לי מספר שאלות כמי שאוכל ברשת שלכם, וגם מנסה לשמור על דיאטת קלוריות:

 1. האם הקלוריות המפורסמות על המוצרים מגיעים מבדיקת מעבדה של ’שריפה’ או ע"י חיבור של רכיבים אחד ועוד אחד?

תשובה:  כן. כל  הערכים המפורסמים  נבדקו ונבדקים במעבדות מוסמכות- מכון למיקרוביולוגיה של המזון ומעבדת מילודע.  נערכות בדיקות לחומרי גלם וכן בדיקות למוצרים סופיים. הנתונים הסופיים המפורסמים הם ממוצע של הבדיקות.

2. איך אתם מסבירים שצ’יפס רגיל הוא בעל יותר קלוריות מפוטטוס, כאשר שניהם מטוגנים בשמן עמוק?

תשובה: פוטטו הינו בעל שטח פנים רחב יותר כך שכמות השומן הנספגת בו (וכמובן משפיעה על הקלוריות, גרם שומן מכיל 9 קלוריות, להבדיל מפחמימות וחלבונים אשר מכילים 4 קלוריות לגרם אחד) נמוכה יותרו מכאן שהערכים שונים.

3. האם בחישוב הקלוריות של המבורגרים, מחשיבים גם את הירקות והרטבים שבפנים? או רק הקציצה והלחם? ואיך אתם יודעים לוודא שהרוטב תמיד יהיה באותה מידה? אם עובד שופך יותר מהרגיל, הרי שזה יכול להתבטא בהבדל עצום ברמת הקלוריות.

תשובה: חישוב הקלוריות וכל הערכים הנלווים אליו מחושבים למוצר סופי המכיל את כל הרכיבים.  בדיוק בגלל שיש לעיתים שוניות בתהליך הייצור וההכנה התקן בישראל מתיר סטייה של עד  20%  בנתוני הקלוריות. כמו כן,  כל עובדי הרשת ומתודרכים  כל העת לגבי אופן הכנת המוצרים וכמובן כמויות הרכיבים שיש לשים במוצרים.כמו כן – ברצוני להדגיש את המערכת שבשימושנו ( אין עוד כמוה בעולם ) – ברגע שתזמין מוצר כלשהו  שמרכיביו שונים מהמוצר הסטנדרטי ( לדוגמא , תוספת ירקות , הורדה של רוטב וכו'- המערכת תחשב לך את הערכים הנכונים לאותה מנה ממש , וכך – תוכל לראות במדויק את הערכים למנה שאותה הזמנת

4. בסלט הקטן כתוב שיש 99 קלוריות. אני שואל איך יתכן, כאשר הוא מגיע עם כ-8 חצאי אגוז, כאשר ידוע הוא שכל חצי כזה הוא 15 קלוריות? כלומר, רק האגוזים כבר אמורים להיות 120…

תשובה: אגוזי מלך מיכלים 79 קלוריות , תערובת סלט 13 קלוריות.

5. איך אתם מסבירים שסלט עוף הוא רק בסביבות 170 קלוריות? ידוע ש-100 גרם עוף זה כבר 220.

תשובה: על פי הנתונים שאנחנו מפרסמים על המוצר: סלט ירוק גדול+ סטייק + אגוזי מלך+ רוטב דיאט וינגרט- מכיל 335 קלוריות. מתוכו 45 קלוריות – תערובת סלט, 16 קלוריות רוטב דיאט וינגרט, אגוזי מלך- 168 קלוריות, סטייק עצמו- 106 קלוריות

. 6. האם חזה עוף הוא בשר מעובד? האם נכונות השמועות שמדובר בבשר עוף שעבר שטיפה בחומרי ניקוי כימיים?

תשובה: השמועות שהיו דיברו על  תופעה בארה"ב הרווחת בכל התעשייה בארה"ב – בבשר הנקנה בסופר , בארוחות בצבא, בבתי ספר ועוד. מקדונלד'ס ארה"ב היא הראשונה שהפסיקה התהליך שהיה כאמור מקובל, ועל כך "חטפה" את הביקורת.. מקדונלד'ס ישראל משתמשת בבשר מוכשר  המגיע מדרום אמריקה, ומטופל ב"עופטוב",  ואין אנו שוטפים את הבשר או העוף (המגיע מתנובה גליל- מאמא עוף) בחומרי ניקוי כימיים .

7. שאלה אחרונה – האם הירקות שעוברים הכשרה מושרים במים כימיים לניקוי? ידוע שחומרים אלה מאבדים את כל הערכים התזונתיים מהירקות.

תשובה:  כל הירקות אשר מגיעים שטופים ומחוטאים לסניפי מקדונלד'ס עוברים שטיפה במים קרים וחיטוי בכלור ברמה המאושרת על ידי משרד הבריאות, וזאת על מנת למנוע סיכון מיקרוביאלי שכן כירקות לא עוברים שום טיפול תרמי. אין הבדל בין הירקות הכשרים ללא כשרים במפעל, ההבדל היחידי הוא באופן גידול הירקות בשדות.יצרן הירקות  שלנו, מחברת שטראוס גרופ, עורך בכל תקופה  בדיקות כימייה למוצרים סופיים, כל הערכים התזונתיים הם אלו המוצהרים על שקיות היצרן וכן במוצרים הסופיים של מקדונלד'ס. 

תודה, מקווה לתשובות.
שי

ענתה מטעם מקדונלדס: נציגה בשם נטע ורדי. יש לשבח את התגובה המהירה והפירוט. מה דעתכם?

הילד שגילה את הסוד של העצים


סיפור מדהים על ילד בן 13 שגילה דרכים חדשות ליצירת אנרגיה סולארית מסתובב בימים אלה בעולם. הילד המופלא הזה התבונן בצמרות העצים, כשעלתה בו הבנה שישנה תבנית מסודרת לדרך שבה יוצאים הענפים מתוך הגזע, וענפי המשנה. לאחר כמה בדיקות הוא הגיע למסקנה שהטבע בחר בסדרה המתמטית ע"ש פיבונצ'י עבור העצים (איזה ילד בן 13 מתעסק בפיבונצ'י זו כבר שאלה בפני עצמה). שאל את עצמו הילד המופלא למה בעצם בחר הטבע בפיבונצ'י, והעלה השערה (איזה ילד בן 13 מעלה השערות זו גם שאלה כמובן) שהמבנה הזה הוא האופטימלי לקליטת קרני השמש בכל שעות היממה, בלי קשר למיקום השמש, או לעונות השנה. עשה ניסוי הילד (איזה ילד עושה ניסוי בגיל כזה!) וחיבר לעץ מלאכותי שבנה לפי פיבונצ'י קולטני אור ואלקטרודות ומדד במשך 7 חודשים את ההבדל בין השיטה המסורתית לקליטת קרני השמש לעומת שיטת העץ. התוצאות הדהימו את העולם כולו. יותר מ-20% הבדל נמדד בזרם החשמלי שיצא מהעץ לעומת הפנלים השוכבים הרגילים. ילד בן שלוש עשרה!

עזבו את זה שהוא סידר את עצמו יופי טופי (וגם ההורים שלו בטח די מרוצים), הרי שזה הולך לעזור מאוד לעתיד הירוק של כולנו. מעבר לזה, זה מחזק בתוכי את האמונה שמדובר בדור שמחובר אל הבריאה, הטבע, יותר מאי פעם. הוא מחפש ומוצא בה את הפתרונות להמשך קיומנו. יש שקוראים להם "ילדי הקריסטל".

האיש שהלך והתפרק


היה איש שהיה לו הכל. פשוט הכל. וכשיש לך הכל, יש לך גם הכל לאבד. לכן יש לך גם פחד. וגם לו היה פחד כזה, מלאבד הכל. פחד, או חרדה, אנחנו לא פסיכולוגים ולא טובים בהגדרות, אבל זה לא נעים ויושב במפתח הלב, צורב, ומשעבד את כל הגוף תחתיו. יום אחד נפלה לו יד שמאל. ככה באמצע הרחוב, על המדרכה, לעיני קהל מזדמן, עובר ושב, נגעל ומתרחק. בהתחלה הוא לא חשב שיש בזה כדי לחזות את עתידו הנוראי והחליט שיחיה עם זה בשלום. אחרי הכל, אמר, יש לו הכל, ומה זו יד לעומת הכל? בלי יד שמאל הוא פיתח קריירה, בנה משפחה, חי לביתו ועצמו, חלם בלילות וניסה להגשים בימים. אמר, "המוות הוא עצוב אבל הוא לא אסון. פה מתים שם נולדים. העיקר שחיים". נפלה לו הרגל הימנית. עזבה את המפרק כמו ענב שנתלש מאשכול. רכש מקל הליכה ואמר לעצמו שאולי הוא מתפרק פה ושם, אבל עדיין יש לו הכל, שמהעניין הזה הוא יצא רק מחוזק יותר. אמר, ״לפעמים בחיים חוטפים. פה מכה שם מכה. העיקר שחיים״. כך חי עוד כמה שנים, עד שנפלה גם היד השניה והרגל השמאלית. בזו אחר זו, באותה שעה ובאותה סמטה. אז כבר היה מובן שמדובר בעניין לא שולי בכלל, לא שולי בכלל. והאיש שהיה לו הכל חוץ מגפיים ידע שאמונה תוציא אותו מזה. הוא יחלים. רכשו לו ידידיו כסא גלגלים ועוזרת תאילנדית. הוא התגרש, התחתן ושוב התגרש, הרוויח עוד, הפסיד יותר, פשט את הרגל שאין לו, עוקל אוטו ובית, פרש לחיי חוסר וחשב שעם כל זה, יש לו דרך ברורה, והיא עודנה נפקחת לאורך. נפלו שתי אוזניו והעינים. החליק עליהם, נתקל בעמוד, נפלו האף, הסנטר, הקרקפת והשיער. הפך יצור מוזר מאוד. מוזר מאוד. ועם כל זה, עוד היתה לו האמונה הנדירה-אדירה שבה ניחן, שעוד יצא מזה. שיחלים. יתרפא. הוא לא רק האמין, הוא ידע. כל הזמן ידע. אמר, "החיים הם יום לימודים ארוך. פה שיעור טוב, שם שיעור פחות טוב. הכל נלמד. העיקר שחיים". התקיים מהיד שאין לו אל הפה שאין לו עוד כמה חודשים עד שאיבר המין שלו, סמל העוצמה האחרון, התערבל אל האסלה. הוא צעק. כל כך חזק צעק עד שהפה ניתק מהלסת, נפל והתגלגל על רצפת האמבטיה. העוזרת התאילנדית המסורה מצאה אותו ואיחסנה בפריזר. עשתה בשכל. כבר גמר אומר שיעזוב את העולם ודי. גם לאמונה יש גבול. אבל לא היו לו ידיים, עינים, פה או איזשהו איבר תקשורתי שיעזור לו לבטא את רצונו או לעשות מעשה וגם, כבר הובהר, הוא אהב את החיים, למרות המחלה המוזרה והפחד ההוא. חי בתוך הגוף המוזר הזה עוד כמה שנים, ממתין לסופו העגום, משחיל פה ושם אמונה לרפואה שלמה וגמורה. לא אמונה, ידיעה. אמר, "     " (לא היה לו פה). נפל לו הראש והתנפץ לרסיסים. נותרו: בטן, חזה, מוח, אגן ירכיים, לב וכמה חלקים פנימיים. על כל חלק שנפל, הוא חי עוד שנה. היה לו יצר השרדות מופלא. לכולנו יש. וגם אמונה, לא אמונה – ידיעה, בצדקת הדרך, ביכולת הריפוי של הגוף, בטוב ליבו של אלוהים, בסיבה, תוצאה, שיעור ומסקנה. חשב, "עם כל הבלגן של חיי, אלוהים עוד לא ויתר עלי. עוד אצא מזה גדול משבתחילה. העיקר שאני חי". הוא מת מדום לב, האיבר האחרון שנותר לו. שנים היה לו עודף כולסטרול, אבל הוא לא הקשיב. בסופו של סיפור הוא נזכר שלמרות שתמיד אהב את החיים, זה תמיד היה ונשאר הפחד ההוא מלאבד את כל מה שהיה לו. והיה לו הכל, פשוט הכל. אבל הפחד או חרדה הזאת, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, לא עזבה אותו עד רגעיו האחרונים. הכל הוא איבד, רק לו אותה. טוב, בסופו של דבר גם היא נדפקה איתו. זונה. והפה, מוזר, שרד את כל השנים האלו במגרה ההיא בפריזר, קפוא, רקוב, אבל זוכר הכל, והוא שסיפר לי את הסיפור הזה.

הטריק החדש של הוט או אני והקנס שלי


בנובמבר האחרון החל החוק החדש והמבטיח לניתוק השירות, ללא התחייבות מראש. אמרתי לעצמי, "נפלא. עכשיו אוכל סופסוף לעבור מהוט ליס". היו לי הסיבות שלי.

הרום הרמתי טלפון לנציגי החברה, שמח ועליז שאלתי על גובה הקנס המיועד לי. בחישוב פשוט הבנתי שמדובר בקנס לא נמוך כלל של 557.52 ש"ח. שזה, לפי החוק החדש 8% מיתרת ההתחייבות שלי. הנה החישוב הפשוט:

חודשים שנותרו: 23 חודשים.
תשלום חודשי בהתחייבות "טריפל": 303 ש"ח
יתרה לתשלום: 23 * 303 = 6969
קנס לפי החוק החדש: 8% מתוך 6969 = 557.52

קנס לא נמוך, אבל הייתי מוכן לסבול אותו כדי להתנתק מהחברה שממנה החלטתי להתנתק מסיבותיי שהיו לי. אלא ש… במהרה הובהר לי כי הקנס שלי כרגע עומד על 974 ש"ח (!). כמעט פי שניים מהקנס האמור. הכיצד? מסתבר שבהוט החליטו שהקנס החדש הינו על פי החשבונית האחרונה, ולא על פי ההתחייבות הבסיסית המקורית.

כלומר, אם בחשבונית האחרונה שלי צפיתי בסרטים מה-vod, או דיברתי מעבר ליתרת הדקות שבחבילה, הרי שכל התוספות האלה נכנסות אל תוך חישוב הקנס, ובכך מעלות באופן משמעותי את הקנס. כלומר, רכשת סרטים? ניפחת את קנס היציאה שלך. דיברת בטלפון? ניפחת עוד קצת את הקנס. רכשת ערוץ חדש? שיחקת משחקים אינטראקטיביים? הוספת חבילת "הופ" לילד? תהנה, אלא שתזכור ש-"קרן הקנס" שלך רק הולכת ותופחת, לא ההיפך. סוג של עונש עבור מי שמעז לרכוש תוספות. מצב אבסורדי מעין כמותו.

כל נסיונותי להסביר לנציגים הרבים שאליהם הועברתי, זוטרים או "בכירים", הושבו בחוסר הבנה מוחלט. כמה שניסיתי להסביר איך מעולם לא התחייבתי לרכוש סרטים מראש, או לדבר בטלפון, אלא רק עבור השירות הבסיסי, הדבר לא צלח. להיפך, הנציגים הופתעו מתלונותיי על חוסר הגיון מצידם. מבחינתם – אני המוזר כאן.

מוחי המבולבל ניסה בכל דרך למצוא יציאה מהתסבוכת הזו, וכבר סגרתי על דיל חדש שבו הובטח לי ש-"אין התחייבות", שהרי אין התחייבות יותר, כה אמר החוק החדש. אלא שאז, נפלט לנציג, בטעות או שלא, כי ההתחייבות הישנה שלי, ואותה שיטת קנסות הזויה, תנדוד איתי לעולמים, לכל דיל שאליו אלך. או כמו שסיכם זאת הנציג: "אבל למה לך בכלל לעזוב אותנו?".

באמת למה…

נישארתי.